החתול חושב שזה עניין של תפיסת זמן.

אנחנו נפגשים בחצות. במרפסת. שעה שקירות הבית, המעקה והצמחים, משילים ממשות, ונחים עד מחר מן הכורח להתגשם. מעופם של עטלפי הפירות מאט את הזמן עד שהוא נקרש בדמות מערבולת שקפאה, ומתוכה מופיע החתול. מתמתח היטב, מתכווץ חזרה, ומתיישב לידי, זנבו חובק את גופו ורק קצהו זז מעט.

המהות החתולית, הוא אומר, היא בגוף; אנחנו מעבירים תשע נשמות דרך גוף קבוע אחד. אצלכם הקבוע הוא הנשמה - והגופים הם שמתחלפים. הנשמה החתולית המתכלה משתכנת בגוף בחרדת קודש. כמה אתה יפה, אומרת הנשמה בשעה שהיא משחילה את עצמה לתוכו, כמה אתה נעים, היא מתענגת על התחושה הפרוונית, הקטיפתית, על גמישות התנועה למרות חיכוך האוויר הפתאומי, על המשקל הנכון שלו. ואילו הנשמה שלכם נוחתת שוב ושוב, בצווחה היא מתרסקת אל תוך גוף, ועוד גוף, קורעת תוך כדי כך גוף אחר. זה לא הגיוני, אני מתווכחת, כי אם הנשמה עוברת מגוף לגוף איך זה שלא זוכרים, זה מובן מאליו, אומר החתול לאט ומרעיד אוזן אחת, הוא מלקק את גב כפתו ומנקה את פניו היטב לפני שהוא ממשיך; ואיך תזכרו,לנשמה אין זיכרון, זה משקל שהיא לא יכולה לשאת, הזיכרון נאגר בגוף ולכן אתם, נשמות נודדות שכמותכם, לא זוכרים כלום מעולמות אחרים ומגופים אחרים. הוא פורש כפה אחת מול עיניו, מפשק את הטפרים היטב, ושוקע בניקוי יסודי של ציפורניו.

חיים רק פעם אחת, אני אומרת, מילימילימילים, אומר החתול ומפהק בהפגנתיות, שיניו מחטים זעירות, לבנות, ולשונו הוורודה נמתחת ביניהן ומתגלגלת בחזרה.   

 

     

 

בראשית התעופפתי. שנים או שעות, קשה לומר, כי הזמן בחוץ-גוף ארוך וגמיש, והתנועה מתרחשת באינספור עולמות מקבילים. גופי חדש - רופף וגמלוני. אין בינינו תואם, אבל דווקא בשל כך יש לי יכולת להשיל אותו בכמה תנועות קלות - להיחלץ ולהתעופף. אני מבלה לא מעט מחוץ לו. בדרך כלל בלילה. אחר כך אני חוזרת בשלבים; מביטה עליו שוכב במיטה מזוויות שונות בחדר, מנמיכה אליו בהדרגה, והוא ממעמקי השינה עולה ממעמקי השניה ופושט ידיו לקראתי. לבסוף אני ממקמת את מבטי מאחורי חורי עיניו, משחילה את ידי לתוך שרוולי ידיו ואנחנו מתלכדים ומתעוררים. יחד.

אחר כך באו בית ספר וחברים וחוגים ושכחתי. כשהלכתי לרקוד בסטודיו של אלזה לבשתי בגד גוף שחור על החזה השטוח, אספתי את השיער לפקעת והשחלתי את רגלי לתוך גרביונים לבנים. עשיתי תרגילים על הבר לצלילי נגינתה של אנה הפסנתרנית. השרירים הנמתחים הסבו לי סבל מתוק. המראה קרצה אלי, איבדתי ריכוז, אלזה צעקה שאני מזייפת כדי שזה יראה "יפה" מבחוץ, את משקרת עם הגוף – אמרה במבטא יקי כבד. ת' צולפת בסוף המילים מזייפת, משקרת.

 

לא ידעתי איך לנוע בתוכו; היו לי יותר מדי שעות תעופה ופחות מדי שעות גוף, אבל ידעתי שככה לא אמור להרגיש גוף נכון. במבחנים להורה נעורים עמדתי באולם החזרות עם כל הנערות בפינת החדר. אחרי כמה שנים של לימוד ריקוד בסטודיו של אלזה חיקיתי ללא קושי את תנועות המדריכה שהתקדמה בצעדי ריקוד דרך האולם, באלכסון, עד לפינה הנגדית. רקדתי בביטחון, ואפילו בשמחה, משננת לעצמי לפי הקצב: "לא מזייפת", "לא משקרת", עד שהגעתי לקדמת החדר ומבטי נפל על המראה. ראיתי אותו, בתוך עדת הנערות הדקות, את הגוף; מפזז בלי תואם, דחוס בסרבל ג'ינס. יצאתי מחדר החזרות והלכתי הביתה..

הכרזתי מלחמה; הוא מצא אותי מקיאה מאחורי שיח. למה את עושה את זה? שאל מופתע. לא עצרתי כדי  להסביר: אני מנסה לבודד משתנים, להשיל שכבות, להקשיב ולשמוע: מה משקר כאן, ובאיזו שפה. הפכתי סוכנת כפולה, שתלתי את עצמי בתוכו. היה לי כיסוי מושלם. הייתי מסוגלת לפטפט, להתקדם במסלול הקווי של השגרה, ובו בזמן, בעומק, לנוע בתנועה אחרת: חזרתית, כפייתית, סגורה, נוקשה. מחול בחדר סגור, בחלל אטום. בריחה שאינה מובילה אלא חזרה לנקודת המוצא.

 

     

 

הירח מלא הלילה, והאישונים של החתול נראים כמו שני חרמשים דקיקים בתוך בריכות זרחן צהובות. אני מנסה לקבל את הנשמות שלי כפי שהן, הוא מעיר, לקראת החורף הוא מגדל פרווה עבה יותר וכרס קטנה, עגולה,וכשאני מגרדת לו מאחורי האוזן הוא מגרגר חזק יותר.

נכון שהנשמה הקודמת שלי הייתה ציידת טובה יותר, אבל הגוף לומד להכיל גם נשמות זריזות פחות, הוא מוסיף מהורהר ומותח את כפותיו הקדמיות הרחק לפניו.

     

     

המשכתי לאסוף נתונים. מדי פעם הובילה החקירה לפריצת דרך של ממש -גילוי מפעים של עונג, התעצמותו עד לגבול הכאב, והתבקעותו הפתאומית לאין שיש עמו התעלות. הייתי מלאת התפעלות מן האמת של הגוף, כזו שמסוגלת להזניק אותי אל עולמות רוח גבוהים. האמת הזו תבעה ממני סוג חדש של דיוק. אז עדיין האמנתי לו. האמנתי שהוא לא משקר. הערכה הדדית צמחה אט-אט בינינו.

אבל עם הידע החדשאיבדתי בהדרגה את היכולות החוץ-גופיות שלי. לפני כן היו לי כמה מצבים. עתה הצטמצמו לשניים בלבד: ערות ושינה. לא עוד נחיתה אטית והדרגתית עד להתלכדות, לא עוד שליטה בחלומות, שכללה טכניקות התעוררות מחלומות ברגעים המבעיתים. 

והגוף הזה הלך וגדל, מילא את המיטה, צמח לאורך ולרוחב, הקשה על ההיפרדויות. החזרה התקצרה, לא עוד עלייה אטית ממעמקי שינה, כי אם הישאבות משטחת שלבים, בקושי הצלחתי להביט בו, וכבר אבדתי שליטה והתרסקתי לתוכו בטריקה. ריחו של הגוף הזה נטמע בי, עורו נכרך ונצמד עד שהתקשה סביבי, טעמו בפי, החיבורים הגמישים-הפריקים, התקשחו עד שהתקבעו. כמו רותכו על הברגותיהם. הלכתי וכבדתי.

 

     

החתול חושב שזה עניין של תפיסת זמן.

הזמן הזה שלכם, הוא אומר, דביק; השעות נאגרות לכם בגוף. ומסתיידות סביב החיבורים. הזמן שלנו גמיש, הוא מתרוקן ומתמלא כמו הירח. וגם אנחנו. אולי תנסי לא להגיד דברים כאלה?

אילו דברים?

כל הדברים הקוויים האלו שאתם אומרים; נאנח החתול ומתחכך ברגלי. דברים כמו "חיים רק פעם אחת", כמו "הלכתי וכבדתי",הוא אומר וקופץ מן המרפסת אל עץ התות. רגע לפני שהוא מחליק במורד הגזע הוא מוסיף: זה עושה אתכם נורא דרמטיים.

​