שוב אני במקום הזה; חושך גרגירי ופועם בָּסים, עטוף בקרום של צרימה

דקה, שתי וערב של אקורדים שבורים. במקום הזה אפשר לעמוד באוויר,

כמו בַּרחש או צוּפית; להציץ מבעד לחורי העיניים, לראות איך אנשים

הולכים ויפים גם אם באופן קצת מוזר. קרום הצרימה עדין מאוד. במקרה

של אור או רעש פתאומי הוא עלול לקרוס; כל ההרמוניות שלו נמחקות,

נמעכות, מותכות זו אל זו לכדי לְביד צלילים אחד – תעשייתי ושטוח. זאת

אחריותי לשמור על חומו, לחזור ולארוז כל צליל בקרום הצרימה שלו –

שלמות עטופה ומוגנת. בדיוק כמונו.

​

אפשר להדגים זאת בסיפור מעשה: בבניין אחד בירושלים יש חדר, ובחדר יושב רופא. שמו, נאמר, ד"ר כהן. בכל יום בין תשע לשתים עשרה הוא מזמן אליו אנשים שעלו בגורל, מושיב אותם על הכיסא מולו, וגוער בהם: יש ממאירות! קחו למשל את יום חמישי, בחודש יולי כלשהו. על הכיסא מול הדוקטור כהן יושבת אישה. ד"ר כהן מדבר ומדבר והיא מביטה דרך החלון על המרפסת בבניין שממול. מרוכזת כל כולה בקשישה שעומדת שם בחלוק בלוי, קצת פתוח, ובבשר המדולדל המציץ דרכו. ד"ר כהן ממשיך ומדבר, והיא שקועה כל כולה במחשבה המטרידה שכך הקשישה עומדת ומעשנת יום אחר יום. ערֵמה של בשר, ליד ערמה של כיסאות פלסטיק. או אז יצאה המילה החגיגית "ממאירות" מן החור הפעור במרכז פרצופו של הדוקטור כהן והתנפצה אל החלון והבוהק - כמו גרזן מלבני – נפל וחצץ בינה לבין העולם. אתו יצאה מן החדר, אל המסדרון, אל המעלית, אל הרחוב. העולם כולו ניתק ממקומו ושט באור ואילו היא צמודה לאספלט כמו הותכה לתוכו – כולה גוף; שטה על המדרכה מוקפת חפיר עמוק של אור. פרץ ויכוח בינה לבינה, בינה לבין גופה: והם כזרים – אחוזים זה בזה כשני מתאגרפים. ככה התהלכה הלוך ושוב, על מדרכה ואז בבית, בגינה, בדרך למכולת, מתווכחת, מתווכחת... גוף כולא נפש. נפש כולאת גוף.

​

האמת החדשה מחקה את דעתה. כל מה שידעה נבלע בתוך המולת עורבים קוראים במקהלה: קרע, קרע, קרע. אבל מעל ההמולה שררה, כמו אקורד שבור, תחושה עיקשת שאותה אמת חדשה נהירה לה רק ברמה השטחית, וכי מתחת לפני השטח מוצפן מסר חיוני להצלתה. חיפשה קצה חוט או רמז לפענוח הצופן שיאפשר לה גישה אל הלא נודע שבתוך גופה. חיפשה בין שירי יונה וולך, חיפשה בספרי הדרכה רוחנית. יונה וולך עזרה לה יותר. מובן שזה היה מסלול עוועים קוגניטיבי. למעשה, מה שהיה נחוץ לה יותר מכול הוא שלווה - אותה יכולת לחדור פנימה מבעד לשטף הזמן, ושם, במקום הזה, פשוט לעצור. כמו ברחש, או צופית. אפשר לקרוא לזה עין הסערה. או בקתה בלב יער.

​

פעם היינו, אהובי ואני, בתוך בקתה בלב יער. מבודדים. בשקט, בעולם העירום, ראיתי ברחשים עפים ליד עץ אחד, ראיתי כל פרט. היה לי רגע של צלילות, והייתי בעצמי ברחש: עפתי ליד העלים של העץ והם היו ענקיים. ראיתי את הוורידים והנימים שלהם ואת הקמטוטים על עורם הירוק, המבריק. הצלילות היתה נוראה, ובתוכה ידעתי שלא אמות. לא אמות לעולם, כי כל הנצח מקופל ברגע הזה שבו אני ברחש שעף ליד עלה, ובאותו זמן ידעתי באותה צלילות נוראה את מותי הוודאי המקופל בתוך הרגע הזה ממש. בזמן שהייתי ברחש הזמן שלי נמתח ושעה שלמה התקפלה ברגע או שהרגע נמתח עד שהכיל שעה. כשהפסקתי להיות ברחש, הזמן קרס לתוך עצמו והתקפל חזרה אל תוך תאוצה בלתי נסבלת. שניות רודפות זו את זו, שנים מותכות זו אל זו, לכדי לביד זמן אחד, תעשייתי ושטוח. וכששטף הזמן מציף אותי, אני חושבת על דמוקלס – שישב אל שולחן המשתה וזכה למטעמים ולכבוד מלכים, וחרב תלויה על שערה בודדת של סוס מעל ראשו. לא קרה לו כלום, הוא פשוט קם והלך (זה היה הדבר ההגיוני לעשות), אבל החרב המונפת – מחקה את דעתו, ובכל אשר הלך ראה רק חרבות... בדיוק כמוני.

​

יש לנו שיחה קבועה לה ולי. היא מתנהלת מתחת לקִמְרוֹן, בבית האבן הישן. בפנים טיח ושטיחים וכלב הזאב הגדול, יושב על כורסה, משתתף בשיחה; מדבר עם העיניים – עיניים גדולות מסתובבות – כמו טחנות רוח. סינדרום דמוקלס, היא אומרת בחדר המואר, להבריא ולהחלים זה לא אותו דבר. היא מדברת ואני מביטה דרך החלון: איך בחוץ ירוק הולך ושר, הולך ושר, כל הדרך אל הים. העיניים שלי מסתובבות חזרה פנימה. אני מסתכלת עליה: מבעד לכל קפלי העור והבשר אני רואה – אותה והיא יפה – גם אם באופן קצת מוזר. ואז היא אומרת, אין זמן, והזמן שב ומסתער עלי. אני מגיפה תריסים, שמה אוזניות, נותנת לאקורדים השבורים להטביע אותי, עד שאני הופכת חסרת גוף וכשהגוף נעלם, גם העולם נעלם. בחסות הצרימה אני יכולה לשחזר את עצמי לתצורת ברחש ולחדור את שטף הזמן. בצד השני השקט ירוק ואני עפה ליד עלה.

​