בזכות החלונות הגבוהים, והמזגן, אפשר לשמוע את הרכבת הקלה ולדמיין שזר, אירופאי, וקריר בחוץ ולא חם ומלוכלך נוסח רחוב יפו. אז אמרתי לו שילך להזדיין, אומרת הנערה מולי ומושכת בחישוק המתכת הזעיר הנעוץ בשפתה התחתונה. ואיך הרגשת אז? שאלתי, מנסה להיזכר אם גם ענת הייתה אתנו בציריך או הצטרפה אחר כך ישר לגרנובל. שבוע אחר כך, אחרי שנמלטנו ברכבת לילה בחזרה לציריך, כבר לא חשבתי לא על תומאס מאן, ולא על שירה. רק על זה שניצלנו. תפסתי איזה תייר שוודי בבאנהופשטראסה ונפטרתי מהבתולים שלי. איך את חושבת שהרגשתי? כל כמה דקות את שואלת אותי איך אני מרגישה עם זה. מה נראה לך, איך את היית מרגישה עם זה לעזאזל? - אני? לא מדברים עלי עכשיו. באמת לא דברנו על זה יותר. על איך קרה שהגענו ארבע בנות שבע-עשרה לגרנובל, לקמפוס מלא ערבים בתקופת מלחמת לבנון, וגם לא על מה שכמעט קרה שם. אחרי שחזרנו, סיימתי איכשהו את התיכון ואת לימודי המוסיקה. בין הבגרויות לתחרויות הנגינה, למדתי לטשטש את עצמי עם אלכוהול, גראס וזיונים...

במפתיע הצבא עבר לי טוב; אהבתי את האקשן במבצעים של הטייסת, וחוץ מזה היה שם אודי: היינו חותכים בין הטיסות ונועלים את עצמנו בכספת של הסודי ביותר. הוא כבר היה בסוף השירות והשתחרר כמה חדשים לפני - לא הצטרפתי אליו לתאילנד. אחרי הצבא התקבלתי ללימודי אדריכלות בטכניון בחיפה ולפסיכולוגיה בירושלים. עשיתי אנ-דנ-דינו, ונרשמתי לפסיכולוגיה, בלי לחשוב הרבה; הייתי בתקופה שלא ממש חשבתי הרבה על שום דבר. למזלי הלימודים באו לי די בקלות. רומן קצר עם סטודנט מתוסבך לפילוסופיה הסתיים בהפלה, ואני המשכתי לתואר שני בקלינית. היום אני מנהלת את המרכז, אני אוהבת את העבודה שלי בדרך כלל; אני מרגישה שאנחנו באמת עוזרים למתבגרים שמגיעים לכאן, מדברים על הדברים, מפרקים את הזעם למנות שאפשר להכיל, אבל אז מגיעה מישהי כזאת, שיושבת מולי כבר ארבעה חודשים עם כל הפירסינג שלה וכל כמה דקות שולחת מישהו להזדיין ובעצם לא אומרת כלום, ואני חוזרת הביתה מצוברחת ומרגישה כמו כישלון; מסתכלת בחשדנות על הטינאיג'רים הפרטיים שלי ותוהה מה אני בעצם יודעת עליהם ועל השריטות שלהם ואם אני מצליחה להכיל ולגונן למרות השריטות שלי (לפעמים אני חושבת על בן העשרים וארבע שיכל להיות לי). הערב הם אצל האקס - לפחות החזית הזאת נרגעה לעת עתה. אחרי העבודה אקח את עצמי לסרט. אני לא שקטה. תוהה מה פספסתי. אולי עדיף שאקח את התיק הביתה ואקרא שוב את הרשימות של המפגשים אתה מהתחלה. בימים כאלה אני חושבת שאולי הייתי צריכה ללמוד אדריכלות, כל ההתעסקות הזאת בדיני נפשות מכבידה. במקום כל זה יכולתי לשבת בשקט במשרד נקי כזה, מעוצב, ללבוש חליפות מחויטות וליצור לצלילי מוסיקה קלאסית קרירה. כמה מדהים זה לראות משהו בעיני רוחך, ואחר כך לראות אותו קורם עור וגידים מצמיח יסודות ומזנק למעלה. ככה. בלי מאמץ, משהו מוחשי, יופי שאפשר לראות, לגעת. המורה שלי לפסנתר תמיד אמרה שגם אם לא אלך על קריירה מוסיקלית, אני חייבת לעשות משהו יצירתי. לא הקשבתי. בכלל, לא הייתי חזקה בלהקשיב, בטח לא לעצמי. הייתי צריכה ללמוד אדריכלות.

​

​

אחרי ההגשות של סוף הסמסטר הראשון המנחה לקח אותי לשיחה. הוא אמר לי שאדריכלות זה לא בשבילי. שחבל לבזבז אנרגיות על משהו שלא מתאים לי, כשיש כל כך הרבה דברים שבחורה אינטליגנטית כמוני יכולה לעשות. הבעיה היא שהגישה שלי לאדריכלות טקסטואלית מדי, הוא אמר, ובניין זה לא טקסט, זה ביטוי פלסטי של רעיון. יכולתי להתווכח אתו, לומר לו: בטח שבניין זה טקסט - לארכיטקטורה, כמו למוסיקה, יש טון ויש קצב, היא נגלית לעינינו בהדרגה; שער כניסה יכול להיות פראזה, פסקה אפילו. סצנה שלמה יכולה להתרחש בתוך חלל פנימי, דיאלוגים מתרחשים כל הזמן בין חלקי בניין או בין בניין לסביבתו. אני מכירה כמה בניינים שהם סיפור שלם... (כאן הייתי אולי משתהה קצת, ואז ממשיכה) זה נכון שברוב הבניינים העלילה לא מתפתחת מי יודע מה מעבר למבואת הכניסה והמדרגות, אבל בבניינים טובים, תמיד יש סיטואציה, יש קונפליקט, ויש התרה; לפעמים הסוף פתוח, כמו מבט פנורמי אל נוף רחוק מקיר זכוכית או מרפסת תלויה. למען הדיוק, אני מכירה יותר בניינים שהם שיר מאשר בניינים שהם סיפור, בכל אופן זה בטוח טקסט. אבל לא אמרתי כלום. פשוט שתקתי. במהלך הסמסטר השני איבדתי בטחון ועזבתי את הלימודים.

הלכתי ללמוד פסיכולוגיה בירושלים. בסמסטר השני פגשתי את ירון, הוא למד פילוסופיה ודתות. ראיתי אותו הרבה פעמים יושב ליד השולחן הקבוע שלו בקפיטריה של הר הצופים. הוא היה מגיע בצהריים ומתיישב. תמיד באותו מקום. לוגם לאט, מדפדף ספר או שניים, אחרים תמיד מצטרפים אליו, מושכים כסאות אל שולחנו. הייתה בו איזו דריכות, אבל איכשהו תמיד הצליח להראות גם רפוי ונינוח בבגדים שלו, ונראה היה שהם נעימים לו, שכל הגוף שלו נעים לו וזה משך אותי. באותו יום הוא ישב לבד. הספר שקרא באותו רגע היה הברית החדשה שהייתה פתוחה בבשורה על פי יוחנן. כשעברתי לידו עם הקפה שלי, הרים את הראש ואמר כאילו לעצמו: זה מטורף, אין כאן ראש ורגליים, "בראשית היה הדבר והדבר היה את האלוהים ואלוהים היה הדבר", מה זה? זה הנחש שבלע את זנבו. הוא לא שאל אבל עניתי: דיבור ודבר זה מאותו שורש, והוספתי משהו על הכוח של המילה ליצור יש מאין ולהפוך לדבר. כך הכרנו. אחר כך נהגנו לשבת על ספסל אחד בעמק המצלבה, תחת אלה גדולה. דברנו שעות. צפרים חרבנו לי על הראש ואני חשבתי שאני בת מזל. די מהר עברנו לגור ביחד. הוא עבד על הרומן שלו, ואני המשכתי ללמוד עד הלידה. אחרי שאלון נולד עזבתי את הלימודים והתחלתי לעבוד כמורה לפסנתר. אבל זה לא הספיק. ירון הכניס אותי חזק לקטע הפוליטי. הוא היה פעיל ב"שלום עכשיו" וממייסדי "בצלם", שם סידר לי משרה חלקית. הבית שלנו התמלא בפליירים. לירון היו הרבה חברים, שהיו באים בסופי שבוע: סופרים ופעילי שמאל זועמים, והיו החברים שלי שאת רובם ירון לא כל כך סבל: בעיקר את גיא חבר שלי מליד"ה, ואת החברים שלי מהאקדמיה למוסיקה שלפעמים עוד הייתי מנגנת איתם. ירון קרא להם "הפריקים של ה'חתולות'". במפגשים האלה היינו מדברים על פוליטיקה ועל כתיבה. כלומר, ירון היה מדבר על הכתיבה שלו. מדי פעם ירון הקריא קטע, ואני חשבתי על זה שכבר מזמן לא כתבתי.

ירון התאדה בשלב מסוים, זה לא הפתיע אף אחד חוץ ממני. עברתי לגור אצל ההורים שלי. חסכתי שכר דירה והם עזרו לי עם אלון. נרשמתי ללימודי הנדסאות אדריכלות במכללה להנדסה והתחלתי לעבוד בתור יועצת בחברת מטבחים גדולה. אחרי הלימודים פתחתי עסק קטן. הלקוחות הראשונים היו חברים של ההורים שלי. לקחתי קורסים בפנג-שוואי וגינון ונכנסתי לשותפות עם אדריכלית צעירה. אנחנו מתכננות יחד בתים פרטיים כולל עיצוב פנים ועיצוב נופי, שכרנו משרד במרכז העיר, צבענו קיר אחד בכתום, מסעדה שעיצבנו התפרסמה בז'ורנל לעיצוב. בכל פעם שאני עוברת ליד חנות ספרים אני מחפשת את הספר של ירון. לא יודעת למה אני מייחלת: למצוא או לא למצוא... אלון פגש אותו פעם, הוא בן עשרים וארבע ולומד פסיכולוגיה. לפעמים אני נזכרת במה שהמורה שלי בטכניון אמר. היום אני חושבת שאולי הוא צדק. אדריכל טוב הוא כמו בעל מלאכה טוב: מרגיש את החומר, ויש לו אינטואיציה לגבי היחסים והחיבורים הנכונים בין הדברים. אדריכלות זאת לא פואטיקה, אלא מלאכה, אבל כמה טוב לספר לעצמנו סיפורים כדי להקסים את נפשנו תוך כדי עשייתה. אז נכון שאני מתפרנסת יפה ואפילו נהנית, ובכל זאת, לפעמים אני עדיין מצטערת שוויתרתי על המוסיקה.

​

​

כל החופש הגדול היינו זרוקים ברחובות. אליושה, עידו ולפעמים גם הילל נגנו, ואני אספתי כסף. לפעמים ליוויתי אותם בשירה. בערב נגנו יחד בכל מיני פאבים; אני על הפסנתר, אליושה בקלרינט, ועידו היה מקפל את הצוואר הארוך והלבן שלו על הכינור. אחר כך, בסביבות שלוש לפנות בוקר, היינו מעשנים ונזרקים אצל עידו בנחלאות, קמים בצהריים והולכים לנגן ברחבה של המשביר או ב"חתולות". פעם הלכנו לראות בסינמטק את הסרט כאוס, אליושה אמר שחייבים לראות את הסרט הזה כי זה סרט שהירח בעצמו כתב לו את המוסיקה. היתה להם תקלה בסאונד, אז הסרט התחיל ולא שמעו כלום, אליושה קילל קצת ברוסית, ואחר כך הוא ועידו עלו על הבמה ונגנו את הפסקול בעל פה. די מהר המקרין כיבה את הסרט. אנשים עוד נשארו כמה דקות לשמוע.

אני שבאתי מקלאסי לא ידעתי לאלתר, רק אחרי כמה שכטות. אליושה היה אלוף באלתורי ג'אז. למדתי ממנו אבל היה לי קשה לעזוב את התווים. הייתי ילדה טובה מידי, היה אומר. הוא גם חשב שאני חייבת להשתחרר מבחינה מינית כי זה יעזור לנגינה שלי. הוא הציע את עצמו בתור מדריך. פעם נגנו באיזה פאב והיה שם פסנתר, ואני התחלתי לנגן את "Shine on you crazy diamond" והתחלתי לעוף על זה. לקחתי את זה לאלתור פסיכי. אליושה השתגע; הוא העריץ אותי איזה שבוע אחר כך.

לבית ספר כמעט לא הלכתי בשמינית, לא היה לי זמן; פעמיים בשנה השתתפתי בתחרות נגינה בקונסרבטוריון, וחודשיים לפני כל תחרות עבדתי איזה שבע שעות ביום על הרסיטל שלי. קבלתי מלגה שכללה שעורי תורת המוסיקה וקומפוזיציה פעמיים בשבוע אחר הצהריים. בליד"ה התחשבו בי ולא החשיבו לי חיסורים. הייתי מגיעה רק לשעורים עם בתיה גור, למדנו קפקא וקלייסט והלדרלין ותומאס מאן. אני חושבת שזה היה הטריגר לאובססיה הגדולה שלי למאהלר. אפשר לומר שהייתי מאוהבת. חיפשתי ביצועים שונים ל"שירת האדמה" ושמתי אותם על ריפליי בווקמן, שמעתי כמעט רק מאהלר ומדי פעם את פינק פלויד או לד זפלין. חוץ מזה אהבתי לראות את בתיה מדברת בכזה להט, על הרובד הארוטי ביצירתו של... גיא ואני ישבנו בספסל הראשון ונשאנו אליה עיני עגל, היא נראתה לנו גדולה מהחיים וכל-כך, כל-כך, יפה. אחר כך הייתי מתעופפת משם והולכת לאקדמיה למוסיקה.

הבניין הישן ברחוב סמולנסקין היה כמו בית. אהבתי לשבת בפטיו ולאכול את הסנדויץ' שלי ליד עץ התות הזקן, ואחר כך לתפוס חדר ריק בקומה השנייה ולהתאמן. "בטהובן מאד מתאים לך בטמפרמנט" אמרה שרה המורה שלי, אבל הסונטה הזאת עשתה לי את המוות. גם האמפרופטו של שוברט לא היה פיקניק... עשיתי כל יום תרגילי מתיחה לאצבעות בשבילו; מדהים איך צריך לקרוע את הידיים בשביל להוציא את זה חלומי, כמו שזה צריך להישמע, כאילו פייה מנגנת בידיים קטנות ועדינות שמרפרפות על הקלידים מלמעלה, כשבעצם צריך ידיים חזקות ורחבות כדי לנגן את זה... הכי קל היה לי עם הזרימה של הערבסק של דביוסי, ברגע שקלטתי שם את הסנכרון של המקצבים השונים של ימין ושל שמאל בקדנצה, זהו - זה היה שלי. שמעתי את הקטע הזה בפעם הראשונה כשרק התחלתי לנגן;  עברתי במסדרון הארוך של הקומה השנייה, בין חדרי הלימוד, ותמיד היה שם ערבוב כזה, כמו של תזמורת שמכוונת כלים לפני קונצרט. אהבתי לעבור ולהצמיד אוזן לכל דלת. לזהות. פתאום שמעתי את זה: זה היה כמו פלגים קטנים שמתחברים לנהר ואז, הקדנצה הזאת, כמו מפל אדיר של טריולות ושמיניות. עברו שנים עד שהגעתי לרמת נגינה שאפשרה לי לנגן את היצירה הזו. אבל הערבסק של דביוסי הוא הסיבה שהחלטתי להיות פסנתרנית. רק פסנתר יכול להשמיע צליל כזה של מים.

הרסיטל היה הצלחה גדולה. קבלתי מלגה מלאה והמשכתי ישר לאקדמיה. בצבא ארגנו לי מסלול קליל וקל"ב, שלא יפריע לי להתפתח כפסנתרנית מבטיחה. בשנים הראשונות הלך לי טוב. כל היום ניגנתי ושמעתי מוסיקה. הצלחתי להשיג מלגות טובות וזכיתי בכמה פרסים יוקרתיים בתחרויות בארץ ובחו"ל. בשלב מסוים לא עמדתי בלחץ של התחרויות ואבדתי מומנטום. אחרי שגיא השתחרר מהצבא התחתנו. הוא למד אדריכלות והצליח יפה. יש לו כשרון טבעי לעיצוב. אחרי הלידה הראשונה התחלתי ללמד פסנתר ותורת המוסיקה באקדמיה. בנינו בית שמח ונולדו לנו ארבעה ילדים (הגדול שלנו יהיה בן 24 השנה, הקטנה בת 18). אליושה עזב את הארץ, עידו מנגן בפילהרמונית ולפעמים קופץ לבקר. לפני שנתיים בערך, עידו שכנע אותי להופיע אתו במרכז למוסיקה בעין כרם. נגנו יחד את הסונטה ארפג'יונה. זאת היתה התעלות ואחר כך התמלאתי עצב גדול ותחושת אבל. חלומות עלי: יחפה, צעירה וחדורת אמונה, ועל עידו ואליושה: מנגנים מוסיקה שהירח כתב, רדפו אותי. קניתי תקליטור של הפסקול של כאוס, ושמעתי אותו שוב ושוב. הלכתי והתנתקתי, בהיתי, לא יכולתי לסבול את הצרימה הדקה; החיים שלי היו כמעט נכונים, כמעט מושלמים וכל מה שהבדיל בניהם לבין האמת היה זיוף קטן של חצי טון, אלא שהכמעט, החצי טון הזה, צורם יותר מזיוף של טון שלם וקשה יותר לשאת אותו. הנגינה עם עידו הזכירה לי את היופי והעוצמה של הצליל הנכון - הנקי, ולקחה ממני את היכולת להתפשר, ואני שנזכרתי לא יכולתי לשכוח עוד, אפילו לא לרגע, שהחיים שלי הם כמעט, כל הזמן רק כמעט, ליד, קרוב מאוד, נעים במסלול מקביל שלעולם לא אפגוש. הייתי עטופה בועה שקופה, בלתי חדירה. מבעדה ראיתי את גיא הולך לעבודה, חותך סלט, מתנהג רגיל – שמח בחלקו... (בעצם תמיד ידעתי שאנחנו לא ממש מתאימים - המגע אף פעם לא הרגיש אמתי - כמו שני ילדים שמשחקים אבא-אימא, אבל לא היה לי למה להשוות וחשבתי שאולי ככה זה אצל כולם), ואז בא הכעס. הרגשתי שהקרבתי את המוסיקה שלי למען גיא והילדים. רציתי הכל בחזרה. שכרתי דירה עם סלון מספיק גדול לפסנתר הכנף שלי, ומרפסת לעציצים. בליתי את רוב הזמן בבהייה והאזנה. למדתי לשמוע את הגרניומים שותים, ואת האבנים נושמות ברוח הלילה, למדתי מחדש להגיף את התריסים ולהדליק נרות וקטורת כמו שהיינו עושים פעם, אצל עידו בנחלאות, ראיתי את התקרה מזנקת ומתקמרת גבוה עם הצלילים, את הנר מטיל צללים ארוכים, מתנודדים, של נזיר מתהלך במעברים. כשלא שמעתי מוסיקה ניגנתי. בהדרגה חברתי לנגנים נוספים, בתחילה דרך עידו, והתחלתי להופיע בהרכבים קאמריים. גיליתי שלנגינה שלי, כמו למוסיקה ששמעתי, נוסף עומק שלא היה בה קודם: הייתי ירויה מתוך תותח, בעצבים חשופים, ובטהובן מעולם לא נשמע סוער יותר, שוברט מעולם לא היה מכמיר לב יותר, את שירת האדמה שמעתי כמו בפעם הראשונה. הייתי בת 43, אכולת אשמה על המשפחה שפירקתי בגלל חצי טון, מתייסרת במחשבות שאולי האמת היא רק רעיון נשגב שאין לו אחיזה בחיים, ואנשים רק מפארים את האהבה כדי להקסים את נפשם, אבל משהו מהאמונה חזר אלי; חזרתי לחפש בדבקות את היופי והעוצמה של הצליל הנכון. הנקי. 

​

​