כשהגיעה לדירה בתל אביב, ירון נראה שמח לראות אותה. הוא שאל מה שלומה, למרות שלא האמין בשאלות סתמיות כאלה; ובאמת, מה כבר יכלה לספר? כמה טיפים קיבלה? כמה לקוחות הזמינו סלט ניסואז? היא לא סיפרה לו על קשישית והנמרח והפרחוניות, אלו לא דברים שיעניינו אותו. שום דבר מעניין לא קרה מאז שעזבה את הלימודים לפני שלושה חודשים. אז היא אמרה שבסדר והוא שיתף אותה בתובנות מהיום השני של הסדנה. אחר כך הלך לחדר השני לקרוא טקסטים שהמנחה שלח לקראת היום השלישי. עד שיגמור לקרוא סיירה קצת בדירה. על השולחן פתק מהחבר שלו, אופיר ובו הוראות לתפעול הדוד והמפתח. היא התקלחה. כשיצאה מן המקלחת הציצה אל החדר וראתה אותו יושב שקוע בקריאה. הלכה אל הסלון וישבה לקרוא ספר. בחדר היה שקט ודרך התריסול בקעו רעשי יומן שישי. גיטרה עמדה שעונה על הקיר. לרגע חשבה לנגן, אבל ויתרה. הוא אוהב שקט כשהוא עובד. לפעמים אהב לשמוע מוזיקה תוך כדי כתיבה וקריאה, אבל לא כזאת. מוזיקה חלקה יותר, ענה כששאלה מה זאת אומרת לא כזאת. אצבעותיה ניגנו על שולחן קטן לחן חדש שהתהווה מרעשי הרחוב; מן הטלוויזיות, המכוניות, החתולים, הפסיעות והלאה משם, ברקע, נהמת העיר. היא חשבה אולי לכתוב את התווים, שלא תשכח, עיניה תרו אחר עט ודף, לא מצאה וממילא חשבה שאין טעם. כדי לגלות את היעוד שלה, היא צריכה להרפות מכל מה שהיא חושבת שהיא יודעת על עצמה. להפסיק להתפזר, להפסיק לברוח ולשאול את עצמה מה היא באמת רוצה לעשות. היא דיברה על זה הרבה עם שירה עוד לפני שעזבה את האקדמיה; על התחושה שהיא לא מסוגלת לנגן באמת, שהיא לא במקום הנכון. זה לא שירון לא מפרגן, להפך, הוא חושב שבחורה אינטליגנטית כמוה יכולה לעשות כל כך הרבה דברים, אז למה להתעקש דווקא על משהו שחוסם אותה? זה צריך לזרום לה, אחרת זה כנראה לא נכון. בגלל זה המוזיקה שלה לא חלקה, הכוונה, מתאמצת מדי, הסבירה לשירה — המטפלת שלה ובעבר של ירון. (ירון המליץ על שירה בהתלהבות ומיד אחר כך החליף אותה בזאב). עיניה סקרו את החדר. על הקיר ממול היה תלוי פוסטר ישן של בלייד-ראנר מתוח בין שני לייסטים וקרוע באחת הפינות. פני הכרומו של שון יאנג הביטו בה בשוויון נפש מלכותי מאחורי כתפו של האריסון פורד – עשן הסיגריה שלה נבלע בבוהק נורת החשמל העירומה. בחוץ עמד פנס רחוב שהתריסול חילק את שלולית האור שלו לפסים. ירון השאיר את אחת מכנפי התריסול מעט פתוחה ולאחר כמה דקות נכנס דרך הפתח עש גדול ונחבט בקירות ובמנורה. היא פלטה מין קול חנוק כזה, רצה לחדר השני ונצמדה אל גבו של ירון. אני לא יכול לעבוד ככה, אמר והוריד את הזרוע הימנית שלה שנכרכה על צווארו. את רוצה לחנוק אותי? אבל ירון, אמרה, הוא ענק ושעיר. הוא הביט בה וצחק. איזה תינוקת את. אגב, את יודעת שהם עיוורים, כאילו לגמרי עיוורים, הוסיף. (היו לו משפטים עם הדגשות שהסתיימו בנסיקה קלה - סימני שאלה לשומע לאמור: האם אתה יורד לסוף דעתי?) הוא הביט משועשע בבעתה שעל פניה. תגידי, מה יהיה, דיברת על זה כבר עם שירה? אם לא תדברי איתה על זה, איך תתקדמי? זה בכלל לא פלא שאת לא מסוגלת לנגן? אמר והרים את כתפיית הגופייה שהחליקה מכתפה. תסתכלי עלייך? הוא טפח על כתפה ומיד חזר לענייניו, בתוך כך הוסיף בינו לבינו, לא שאני בטוח ששירה מסוגלת להתמודד עם פוביות כאלו? הטפיחה הטרידה אותה. היא לא הייתה חזקה, אבל הוסיפה להדהד והיה גם התזמור עם האינטונציה שלו: תסתכלי–טפיחה–עלייך? כמו סינקופה מטרידה. מתנוחת גבו ידעה שנאטם. שאין טעם לשאול אותו למה הוא כל כך מרוחק, או לְמה הוא מתכוון, היא דווקא חושבת ששירה מקצועית, אבל בכל זאת שאלה והוא שוב הביט בה במבט הזה, כמו שהוא מביט בה כשהיא מדברת על הנגינה שלה ואמר שאין מה לחפור כל כך? מה יש כאן להבין? אותו דבר בדיוק קרה עם המטפל הקודם שלו? והוא פשוט לא האמין שזה קרה לו שוב? הם היו מה זה סדרתיים? ואיך נמאס כבר מהקאונטר טרנספרנס הזה שבגללו הוא צריך לעזוב? ולהתחיל בכל פעם מחדש והכול בגלל חוסר המקצועיות שלהם? אבל היא כבר הפסיקה להקשיב, כי מקום הטפיחה צרב ופעם והד ה'תסתכלי'–טפיחה–'עלייך' צמח בחדר, התפתח והסתעף וחזר בווריאציות משונות ועלבונה הלך והתעצם ועמו תובנה ישנה וידועה, אך עם זאת חדשה בבהירותה, שדברים מסוימים, הם אולי בסדר לרמה שלה, אבל פשוטים ודלים להחריד בשבילו וכמו תמיד, כשמחשבות כאלו תקפו אותה, היא נהייתה קטנה ומתוקה כזאת ואמרה: ירוני... הספר שלי שם... והוא קם בגרירת כיסא מודגשת, נאנח בקול והלך לסלון. נו, איפה הוא, אני לא רואה? אמר, זורק מסביבו מבט בלתי מחייב. מתחבא, אמרה, בטח שם מאחורי... (לבושתה שוב הטון הזה המתיילד), רגע, אפילו לא חיפשת... אבל הוא משך בכתפיו וחזר לחדר השני והתיישב והיא סגרה את הדלת והתיישבה קרוב לידו, מדמיינת את העש בחדר השני נחבט בקירות בעיוורון. אין כאן רשתות, אמרה והתחילה לדפדף בספר. הוא נראה מעוצבן. תקשיבי? אני חייב לקרוא את זה? אמרתי לך שלא כדאי לך לבוא עד תל אביב? הזהרתי אותך מראש שאני כאן בשביל הסדנה? אז אל תהיי פולניה? את יודעת שאין לי זמן לבזבז? הוא ראה את ההבעה הנעלבת שלה וריכך קצת: כדאי שאני לא אבזבז את הזמן שלי על ציד עשים? אם אנחנו רוצים עוד לצאת היום?

 

לא יצאו. בחצות נכנסו למיטה. היא לבשה את הכותונת הזאת. הוא אחז בה והם שכבו. מהר. מהר מדי ואחר כך נרדם. הירח פיזר חוטי כסף דקים בחצר המוזנחת ומעל לפחים ולחתולים ולסדקים בקירות וזרק כמה קורים אגביים גם על פניו. הוא נראה כל כך פגיע בשנתו ולרגע הייתה מוכנה להתמסר למקסם הירחי, המתוק. היא נשענה על מרפקה וידה כבר נשלחה ללטף את שערו, אבל אז נזכרה בטפיחה ההיא והעלבון סמר בגופה שעדיין לא הצטנן. הסתכלה דרך התריסול. היה אור במרפסת ממול והיא ראתה את השכן רוקד עם בקבוק בירה ועל אפו משקפיים מצחיקים שחורים שקופצים מהם קפיצים במקום עיניים, מנגן על גיטרה דמיונית לצלילי Sweet - Jane; הקול של הזמרת בגבהים, אבל הּבָסים כבר פרושים מתחת כמו מלכודת רגל. התריסול שלו היה חצי פתוח. הוא נראה קצת מסטול אבל שמח. הוא לא נראה מוטרד מזה שעשים יכולים להיכנס. היא חייכה בחושך. היא אהבה את הביצוע הזה. אהבה לדמיין שהשיר נכתב עליה... זה תמיד עשה לה הרגשה חגיגית כזו — כאילו משהו נפלא עומד לקרות. פרפרים בבטן. היא עצמה את העיניים ואת היד המושטת אליו אספה חזרה ונגעה בעצמה. ככה, כמו שצריך לגעת בג’יין המתוקה. והיא היתה ג’יין המתוקה עד לקצות הידיים והרגליים.

​

בבוקר קם מוקדם ויצא והיא חשבה שאולי תנמנם רק עוד קצת לפני שתקום ותלך לים או למוזיאון, או תעשה יוגה על החוף, אבל החדר הלך והתחמם והיא לא קמה, בצהרים, האור קרן דרך התריסול. האויר עמד והשרירים שלה נמסו על המיטה. אחר הצהריים נרגע הבוהק וגופה שב והתמצק - מודע לעצמו. בהדרגה התחוור לה גם החדר הזר: כוננית נוטה על צדה, שולחן קטן ומנורת קריאה. התריסול המאובק על הקיר הדרומי צבע הכול פסים, גם את העש שישב בפינת הקיר לידו ולא זז כבר שעות רבות. מן התריסול השכן בקע השיר Take a walk on the wild side, מסתיים, מתחיל מחדש וחוזר חלילה ובינתיים החדר מחשיך. כשפקחה עיניים שוב, העש לא היה שם. אולי נמשך החוצה ועף אל אורו של פנס הרחוב שכבר דלק בחוץ (ליתר ביטחון לא הדליקה אור). בדרך למטבח בדקה אם יש במשיבון הודעות ולא היו. חיפשה פתק ממנו. אחר כך בדקה שהטלפון מחובר. כלום. שום דבר. המקרר הישן קירקר ופער פה חשוך וריק. היא התיישבה מול דלתו הפתוחה. להצטנן קצת. המקרר היה ריק למעט קרטון חלב ישן וקרח. היא מצצה קובייה, חזרה לחדר והציצה מבין חרכי התריסול לדירה של השכן ממול. משם בקע עדיין השיר. לו ריד שר והשכן שר איתו טו טודוטודוטודו דו טו טודו, טודו, טודו–דו–טו... הוא ישב על כיסא מול מחשב. לא היו לו משקפיים. הוא לא רקד, אבל אצבעותיו רקדו קצת על השולחן לפי הקצב. זה שימח אותה, היא פתחה את התריסול ונופפה לו, אבל לא העיזה להדליק אור - אז מן הסתם הוא לא ראה. אחר כך התנערה וירדה לחנות, קנתה בקבוק יין ותפוזים, כמה קרקרים וגבינה לארוחת ערב וגם נרות וחלב חדש. בדרך חזרה לדירה הסתכלה על הבניינים וראתה חזיתות מחולקות למנות קבועות של תריסולים, כמו שורות לחן במקצב שלושה רבעים של אור מפוספס, פנסי הרחוב השתולים במרווחים קבועים במדרכה קוצבים אותם לתיבות. חלק מהריבועים היו סגורים על מסילותיהם ורפפותיהם פשוקות, מטילות פסי אור על צמרת עץ. חלקם היו פתוחים ונגררו על מסילותיהם. מן הטלוויזיות בקעו קולות קריינים ששוחחו זה עם זה - הצלילים התקמרו מעליה - הדהדו בקשתות מעל לרחוב. והיא קצבה את הכול בצעדיה: ברצותה יכלה להאט ולפרוט אותם לפרטים. ברצותה יכלה לרוץ תחת רשת הקולות עד שפסי האור היו נמשכים ונשזרים זה בזה כחוטים מתוחים בין עמודי התאורה - שורות במחברת תווים והיא יכלה לדמיין כמו שעשתה כילדה, שהיא עומדת והעולם הוא שגועש מסביבה, שהתריסולים הם אלו שרצים בקצב הולך וגובר. עתה האטה וחיפשה את הבית השכן, עלוות העץ בכניסה לחדר המדרגות הייתה מוארת ואפופה ענן של עשים. המראה הריץ לטאות חלחלה בגבה, היה עליה לעבור ממש תחת העץ והאור יאיר עליה בעוברה, יהפוך אותה למלכודת שלהם. אין לה ברירה, על החיים ועל המוות, לחשה ואז עצמה את עיניה לכדי חרכים ורצה דרך הענן, מבועתת, משמיעה צעקות חנוקות בכל פעם שהרגישה משהו נחבט בה או מפרפר ליד אוזנה. אחר כך עלתה במדרגות בלי להדליק אור ונעצרה ליד הדלת, ענן שחור פועם בתוכה. לו ריד ריפרף עתה ממש אל תוך אוזנה: טו טודו, טודו... היא דפקה בדלת והשכן פתח ונעמד בריבוע האור שנפער מולה.

 

היא מיהרה להיכנס והוא, קצת מופתע, נסוג לאחור. תסגור את הדלת, מהר, אמרה ולו ריד גמר לשיר והתחיל מחדש. זה בגלל העשים. אה, העשים, אמר, הוא לבש קרוקס, מכנסי ג’ינס חתוכים וטי שירט. הוא היה כל כך נורמלי, איך אפשר להסביר לו משהו כל-כך מתוסבך? אבל הוא לא צחק — הוא סגר את הדלת וחיכה להמשך והיא ניסתה בכל זאת: אתה יודע שהם כאילו ממש עיוורים? הם מין מוטציה כזאת של פרפר. וואו, מוטציה של פרפר, הוא חזר על המילים לאט והיא הרגישה שהוא מודד אותן  בכובד ראש מהורהר, כמו מנסה ללבוש את הפחד שלה, כדי להבין. מוטציה של פרפר, חזר ואמר. המילים שרו את עצמן הלוך ושוב. זה בגלל הזיהום אוויר, לו ריד אמר. מכוניות צפרו, חתולים התווכחו בצווחות. אחר כך השתרר שקט והיא חשבה שזה פחות מפחיד כשלו ריד שר: מוטציה של פרפר. היה חם והתריסול היה פתוח, אז הם ישבו ליד השולחן הקטן בחושך ושתו יין ואכלו גבינות וקרקרים ותפוזים ודיברו על עשים ועל מוזיקה. היה נעים עד השלב שבו נדלק האור בתריסול של הדירה ממול והחדר נמלא פסים. מבעד לרפפות התריסול ראתה את ירון - מחפש אותה. מכאן הוא לא נראה קשור לכלום. כמו אדם זר שצועד הלוך ושוב בדירה שכנה, עם טלפון ביד. שלה הבהב על השולחן. מחפשים אותך? שאל השכן. ירון עמד שם והביט דרך חרכי התריס היישר אליה. חבר שלך? שאל. היא חשבה לרגע ואחר כך אמרה: לא. ולו ריד שר: לא לא–לא לא–לא...

 

מה נסגר אתך? אמר ירון כשחזרה לדירה. הוא עמד בדלת, כעוס. הלכתי לשכן, אמרה. שמענו לו ריד. ירון נראה כאילו בלע משהו גדול ועגול. את מכירה אותו? עכשיו כן, אמרה ואני נוסעת. היא הרגישה איך הכעס שלו מתחיל לשאוב אותה ומיהרה להסתלק למטבח. הכינה לעצמה קפה שחור חזק ומזגה לכוס חד פעמית. את לא עושה גם לי? אמר. היא שתקה. התריסול השכן היה חשוך ודומם. אחר כך אספה את הספר, את מברשת השיניים, את הכותונת. היא הוציאה את הטלפון מטעינה לקחה את כוס הקפה ויצאה מהבית. בזמן שאספה את חפציה הוא אמר את כל המילים המודגשות שלו. היו שם פולנייה, שלוש יכולת, פעמיים מסוגלת, שני תקשיבי, שלוש את לא נורמלית. הן ישבו על כתפו ושוגרו לעברה עיוורות, אבל לא חבטו בה, אלא נשרו סביבה כמו פיח. כשעלתה על האוטובוס לירושלים, חשבה שמחר אולי תקום בבוקר ותנסה לבדוק איך הדברים נראים באור.