עצר הזמן והלילה לא בא

מאחורי היער, שמן על בד

דברים מופיעים ומתפוגגים. ספור חיים שנדרשתי לכתיבתו בבהילות גדולה, הופיע ומיד נגוז. אני מקבלת את הדברים בשלווה שאינה אופיינית לי. כחלק מהזמן המוזר הזה, כאילו רק טבעי שכך פני הדברים עכשיו. התחלתי לכתוב סיפור והוא התפרק. החלטתי לתרגם את כתב היד שלי לאנגלית (תחילה שמחתי בהזרה, בתחושת האוויר שנכנס וריווח בין המילים) לא ציפיתי שהחיבורים יתרופפו, עד שחששתי שייפרם - והרפיתי. אחר כך חזרתי לסיפור עיקש שזנחתי מזמן. אולי יתפענח דווקא עכשיו... אבל הוא נותר סתום.

החלומות הם ענין אחר...

לפני כמה שבועות החל אור זר לשטוף את החלומות שלי ולצבוע אותם בצבעים משונים. תחילה חשבתי שזאת התשוקה לחורף שלא בא - אלא שהזרות הייתה גדולה מדי. מה שהיה בתחילת ינואר 2021 רק בגדר חשד, הלך והתגבש לוודאות - החלומות אינם שלי - האור שייך למישהו אחר.

בחלום הראשון עמדתי בחלל מטבח מלבני ששתיים מפאותיו שקופות. האור שטף - אחיד ואפרפר – משטחי שיש קררה שחור ירקרק, שגרמו לי להצטמרר כאילו נעצתי שיניים בלימון על קליפתו. לעולם לא הייתי בוחרת משטח כזה; שמעלה על הדעת אוכל תפל, בית קר וכתמי עובש בפינות. משהו רע וקר ארב מחוץ לחלונות מהם נשקף מערה יער. רוחות עלו מן הים הצפוני. שלחו זרועות.

אולי מיהרתי לחרוץ דין על האור הזה, חשבתי כשהתחלפה התמונה, כי בחלום הבא לא היה שיש כי אם שולחן עץ נאה. גם שם היו שתיים מפאותיו של החלל שקופות ודרכן הסתנן אותו אור קר מן החלום הקודם. הפעם נראה לי האור רוגע, בלי מצבי רוח, עצבים וצפירות. אור נטול יזע, אבק וחרולי מדבר. סביב השולחן, שהיה זרוע קערות נאות ומאכלים מהבילים - כמו להפיג את החשדות שהעליתי בחלום הקודם - קיבל האור פרשנות אחרת; לבש דמותו של נוסע שבא ממרחקים, לאחר שעבר דרך ארוכה, הסתנן דרך עלווה צפופה, רוקן את חומו לתוכה ונרגע.

האור המשיך גם לחלום הבא. הפעם עמד מעל רחוב. התרחב והמתין. מכיוון שעמד והמתין, עצר הזמן והלילה לא בא.

עיקשותו של האור הזכירה לי את עמירם והבנתי שהאור - אורו והחלומות - חלומותיו.

עמירם הוא דמות שנטשתי מזמן. התחלתי לכתוב אותו בכמה סיפורים אבל לא סיימתי אף אחד מהם. בסיפור האחרון שכתבתי, עמירם התאלמן והיה שרוי באבל, נמאס לו מאדריכלות והוא שקע בהתלהבות בצילום ובפיתוח תמונות בשיטה הישנה, עם חומצות וניירות פיתוח, בחדר החושך שהקים במרתף ביתו. אהה ! חשבתי, זה פשר האובססיה לאור - אובססיה של צלם. הזמנתי אותו להיכנס לחלום. עמירם הוא דמות ביישנית. כשקוראים לו להיכנס הוא עומד בדלת, מעביר משקל מרגל לרגל. נותר על סיפה וחוכך בדעתו זמן רב. מכיוון שישבתי על מרפסת בקומה רביעית או חמישית, התיישב לא רחוק ממני, אבל לא על הכיסא שלידי כי אם על המעקה ורגליו השתלשלו מעל לרחוב. "מה לנו ולאור הזה," שאלתי אותו. הוא משך בכתפיו, אבל אני לא ויתרתי. "אור חורפי, צפוני, כאילו אנחנו בצפון אירופה, בבקתה ביער נורדי," הקשיתי, "ולא בשכונה מיוזעת, ירושלמית, בשיכון של אזורים חברה לפיתוח." לצורך המחשה חציתי את חלל הרחוב בו עמדנו באלכסון. בצדו האחד לא שיניתי דבר. המרפסת וחזית הרחוב שבצד שלנו - נותרו באור הקר של החלום. מצדו האחר, נתתי לאור החם לשטוף, להאיר בסקאלה צהובה כתומה של אחר צהריים את אבני החזית שמעבר לרחוב ואת צמרתו של עץ אחד בעל עלים רחבים שנטעתי על המדרכה הנגדית. השמיים היו כחול רוויי. העלים ברקו ירוק עז. "רוֹאֶה?"- שאלתי. "רוֹאֶה..."- ענה. השקפנו יחד על העולם החצוי שיצרתי. המפגש בין הצבעים העזים שמנגד ובין הגוונים האפרפרים, המעודנים של האור הקר בו עמדנו, היה מסעיר. הייתי מאד מרוצה מעצמי. יכולתי להביט בתמונה עד בלי די. אותם קוים, אותם שיכונים, ועם זאת עולמות אחרים לגמרי. שילחתי מעט רוח בעלים והם הבהיקו. עמירם הביט ואמר: "התחלתי לצייר בזמן האחרון. אור צפוני מתאים מאד לציור."

שביעות הרצון העצמית שלי התפוגגה באחת. נזכרתי בסיפור האחרון שכתבתי על עמירם. הוא נקטע בדיוק אחרי שהצטרף לשיעור ציור. מעשה שהיה כך היה: פעם, אחרי לילה של שינה רעה, שלחתי אותו לשוטט בעין כרם עם המצלמה שלו. זה היה בוקר שישי של חורף צח. בעיקול של אחת הסמטאות נתקל בקבוצה מציירת על מרפסת, תחת סככת יוטה. הוא נכנס והחליט להירשם. השארתי אותו שם, מול הבד, עם הסטאבט-מאטר שהתנגן במערכת השמע, אוחז ספל גדול של קפה שחור וגרגירי מדי עם הל (עמירם לא אוהב הל). הסיפור היה עתיד להסתעף כהנה וכהנה, הוא היה עתיד לפגוש שם אנשים, לצאת למסעות, לעבד את האבל, אלא שאז, באו דברים אחרים שהסיחו את דעתי. אני המשכתי בחיי ועמירם נשכח. נטשתי אותו שם. תחת הסככה.

שמחתי שהוא ממשיך לעשות דברים. מחר בבוקר, כשאקום, חשבתי, אחזור לסיפור של עמירם. אחזור לעין כרם, אטפס במדרגות האבן העקמומיות, אל סככת היוטה, אל ריח הטרפנטין והקפה, אתיישב לא רחוק ממנו, אביט בו ואכתוב. אולי אחליף את המוזיקה; מישהו צריך לעשות את זה סוף-סוף; לגשת למערכת, להוריד את פרגולזי ולשים ויוואלדי. אז, לבטח, גם האור יתחלף; הזמן שנעצר יתחיל שוב לזרום.

חלום שכן

צילום: לי סמדר

הפתיע אותי שזיכרון יכול להתאדות ואז לשוב להתעבות מחדש לדמות רופפת ואז להתמצק. כאילו מעולם לא נשטף משם.

חלמתי. וכשהתעוררתי לא זכרתי דבר. בארוחת הערב של ליל שבת, נזכרנו פתאום באדם מבוגר, כפוף מאד, שהיה מסתובב ברחוב בורוכוב לבוש מדי שוטר ומכוון את התנועה במחוות ידיים וצעקות. בני המשפחה שלי זכרו אותו ואני לא. הוא נשטף מזיכרוני ונמחק. רק אחרי כמה דקות, התחלתי להיזכר בו. קצת פחדתי ממנו כי לפעמים היה מתחיל לצעוק על אנשים ככה סתם באמצע הרחוב. לפעמים צחק או צעק עליי כשראה אותי מטיילת עם הכלבים. וצעקותיו כמו צחוקו היו נעירות חדות, בלי פשר. אז במקום להיזכר בחלום, חשבתי על האיש שנזכרתי בו מחדש, אחרי שהתאדה מזיכרוני למשך כמה שנים. הפתיע אותי שזיכרון יכול להתאדות ואז לשוב להתעבות מחדש לדמות רופפת ואז להתמצק. כאילו מעולם לא נשטף משם. הבוקר אני מדמה את התודעה שלי, לכוכב לכת; היא סובבת על צירה וסביב שמש שמאירה בכל פעם צד אחר שלה, עטופה באד כחלחל של זיכרונות שהתאדו ומחכים להתגשם. גם בחלום שאני מנסה להיזכר בו משהו נשטף; כתובת על אבן, ים ליחך אותה, אולי סוג אחר של מים. אבל במקום להיזכר בחלום הזה אני נזכרת בחלום שכן; בנין בהקמה. עדיין רק שלד, אבל מוגמר. גוף שלם, עמודים קורות ומשטחי תקרות, עומד וטרם נעטף - קרביו חשופים ובהם מאוחסנים רהיטים וציוד כבד מאד שחלקו תומך בתקרה שמעליו. ושדרתו עדיין מוחזקת מנוף או פיגום. אלא שמישהו בא ונטל את הפיגום הנושא ונסע משם, ושתי התקרות העליונות התחילו להתקמר וקצותיהם החופשיות מתמיכה התרככו וזלגו מעט כלפי מטה כבודקות אפשרות. הלכתי להזעיק עזרה, חיפשתי מהנדס שייתן חוות דעת לחיזוק. איש לא התרגש. החלום נגמר בשעה שעמדתי ברחוב, במרחק כמה בניינים משם וחיכיתי למפולת, להרס, לעננת האבק, לזעקות. אבל דבר לא קרה. אתמול ושלשום דיברתי עם כותבת על כתב יד שלה. בכל פעם התארכה השיחה למשך שעה כמעט, ובסופה, עדיין לא הצלחתי להבין, על מה היא כותבת, למה היא מצפה. השיחה הייתה מעגלית, אמרה רק: אני לא משנה דבר, אני שלמה, אני רוצה רק ליטוש סופי, ואז, זה לא טוב, אני מתה, צריך להפוך הכל. אין לי כוחות יותר וחוזר חלילה. הצעתי לה לזנוח את כתב היד לכמה חודשים ולשוב אליו לאחר שתאגור תעצומות נפש אבל היא דחתה את זה. בלילה חשבתי עליה. חשבתי אולי היא לבד, בסגר, טוחנת את עצמה לדעת בלי הסחות. דמיינתי חדר בקומה גבוהה, בראש מגדל - משקיף על עיר סגורה ואותה מתהלכת בתוכו, מפחדת להזיז מילה - שאפילו אות אחת שתזיז ממקומה עלולה למוטט עליה את כל המבנה.

I am the Eye in the Sky

I am the Eye in the Sky

הבוקר מישהו פרסם תמונה של ציור נסקה חדש של חתול. המחשבה הראשונה שלי הייתה שזה פייק. כיום הכל נראה פייק. וזה רק הולך ומחמיר. לא רק שאין אמת אחת, אלא שההסכמה על מושגי היסוד כבר לא קיימת. התשובה לשאלה האם שתיים ועוד שתיים הם ארבע או חמש היא - תלוי את מי שואלים.

תוך כדי בהיה בגיאוגליף החתול, השרוע על צידו לכל אורכו - שלושים ושבעה מטרים על פי הכתבה - נזכרתי בתאוריה של פון דניקן אודות נסקה כמנחת לחייזרים כפי שסופרה לי לא פעם בהתלהבות רבה על ידי אימי, נצר לשושלת של חובבי אזוטריה ותורות נסתרות, שהספר "מרכבות האלים" תופס עד היום מקום של כבוד בספרייתה, לצד "הסודות הגדולים של היקום" ו"סודות מסדר הבונים החופשיים". נאה בעיניי שהציורים האלו נועדו לעין שמשקיפה מלמעלה. בין אם מדובר בחייזר המביט בהם במספר לא ידוע של עיניים ובין אם מדובר בעינו האחת של האלוהים. אני מעדיפה את התיאוריה שמדובר בפולחן, מנחה ויזואלית המוגשת לעיניו של אלוהים, ולעיניו בלבד, בעוד האנשים המתהלכים על הקרקע, ואפילו אלו שציירו אותה, אינם מסוגלים להבחין בה כלל. קראתי בויקיפדיה שבתקופה בה צוירו הגיאוגליפים היו ליקויי חמה מרובים מעל למדבר נסקה, ופעמים רבות, עין החמה השקיפה עליו כשהירח היה לה לאישון. אחת ההשערות מדברת על כך שהחמה שאישון הירח נעוץ במרכזה בשעת ליקוי, נדמתה לאנשי נסקה כעין האלוהים שנפקחה לרגע. תמיד אחת. הרעיון שהציורים צוירו לעיניו של אלוהים מוצא חן בעיני. גם הרעיון שעבודת האל היא מנחה ויזואלית יפה בעיני. לא קורבן בשר ולא תפילות תחנונים כי אם מנחה - מנחת האמנות.

אני העין בשמיים שמביטה אליך, שר אלן פרסון בשיר ההוא שחרשנו עליו בתיכון. אני יכול לקרא את מחשבותיך. אני יכול לראות אותן מוקרנות על חולות המדבר הזה שפרוש תחתיי. ובעוד הן חולפות מבלי שצורתן תתחוור לך, אני מביט בהן בזו אחר זו – פרגמנטים חוברים לרצף – תמונה, מצמוץ, תמונה, אור חושך אור כמו במסרטת שמונה מילימטר.

עינו של אמון-רע מופיעה בהירוגליפים, לפעמים היא מונחת על פירמידה. עין האלוהים, עין השמיים. תמיד עין אחת בודדה - כי השנייה נעקרה ואולי העין שאנו רואים היא דווקא העין העקורה - זאת שאמו שחזרה עבורו מאור הירח. האם זאת העין הרואה, או אולי זאת דווקא העין העיוורת - שצל הירח מכסה אותה כמו תבלול - ולכן, מופנית תמיד פנימה.

עין עצלה

השיכונים תמיד נוכחים בזיכרונות הילדות המוקדמים שלי. על פי רוב הם מתהווים מתוך הצילום הישן; נטועים בוואדי על שמונה קומותיהם וארבעת מגדלי המדרגות שלהם, וגשר קושר את טבורם לרחוב. בצילום ילדה קופצת בקלאס, עם שמלת כתפיות ומשקפיים ענקיים. עין אחת מכוסה. קל לי להיכנס לתמונה, לראות את קומת העמודים המפולשת ואת הפארק הגדול שמעבר לכביש, עם שתי מגלשות וארגז חול, מדשאה גדולה בין אורנים גבוהים עד סחרחורת ובסוף, על שפת הוואדי, את הפסל הלבן שקראתי לו שער השמיים.

אך לפעמים עולה תמונת השיכונים כמו מתוך מקרן ישן, מרצד, כפי שנראו מבעד לאישונים המורחבים. אז הם ניתקים ממקומם ושטים באור, שערי השמיים מרצדים בקצה הגן, ושתי שמשות זרחניות שוקעות מאחורי ההרים... בתוך הבוהק המסמא, רק הילדה הצהובה ברורה. הילדים של הבלוק, מטושטשים וצוחקים, מפסיקים רגע את משחקם על הגשר כשהיא עוברת, אוחזת חזק בידה של אימא. גם התמונה הזו שגורה לי, אני מכירה היטב את העולם השט, הרועד... הוא מתחיל במסדרונות המקומרים והלבנים של שערי צדק הישן, בטפטוף הקריר לעיניים, בתחילה נעים, אחר כך העיניים מתקרשות... בחוץ, משטחי האבן הנקבוביים מלובנים וחשופים והכל מפרפר... בבית התריסים מוגפים, ילדה עם עין עצלה, ממציאה סיפורים, ממתינה בלי סבלנות שהעולם ישוב ויתגבש.

בזיכרונות מאוחרים יותר מופיע בית הדירות עם שער הכניסה ושביל האבן, הרחוב טובל בירק. אין ילדים בבניין וצריך ללכת עד לגינה הציבורית כדי למצוא חברים למשחק... מתחילה שנה חדשה בבית ספר חדש והעין עדיין מכוסה, בחטיבה בהפסקות פותחת רק פינה של הפלסטר וזה נעים, אז עוד קצת ואחר כך מורידה את כולו כדי לתת לעין להתאוורר, וגם כדי להראות יפה, ולפעמים לא מחזירה אותו עד סוף היום... אחר כך, בהדרגה, יורדים גם המשקפיים. ההסתגלות לעולם מימי קצת, מטושטש... זניחת קווי המתאר לטובת כתמי צבע ואור...

עדשה

בכל סיפור שאני כותבת יש אלמנטים אוטוביוגרפיים, היום אוהבים לקרא לזה אוטו-פיקשן. כל סיפור אני כותבת משתי נקודות מבט סימולטניות – האחת קרקעית - זו של אנשי נסקה - שמציירים אותו מבלי לראות את המכלול, השנייה אווירית - רואה-כל, מארגנת - זאת שמביטה ממרחק רב ורואה את הרצף. שני המבטים שייכים לי. אני האדם שפועל בחלום, וגם זה שצופה בחולם מהצד. למעשה, אני כל האנשים בחלום. גם בסיפור.

יש סיפורים שנכתבים ברצף כרונולוגי, נפרשים לאורך ציר עלילתי ראשי - במבט רציף יציב וממושך - ויש שהעבר פורץ לתוך ההווה, כמו מבט מקוטע על ידי מצמוץ - אור היום נזרע הפסקות של חושך, רכבת חולפת דרך מנהרות בהרים. בקיטוע הזה מחקה הספרות את האופן שבו ההווה שלנו רדוף על ידי רוחות והתרחשויות מן העבר. כל כניסה למנהרה וכל יציאה ממנה מלווה בטלטלה, בגלל הניגוד. למעשה אין שום דבר כרונולוגי באופן שבו אני חווה את עצמי ואת העולם. הכרונולוגיה היא שיטת ארגון חיצונית לחלוטין, ודי זרה לי. היא בסך הכל עדשה שאני מרגישה חופשיה לבחור אם להשתמש בה או לא.