'השעה החלשה' לקראת הדפסה

8 באוגוסט 2024

ישראל היא מדינת מהגרים, דור שני ושלישי, אנחנו מריחים כבר 76 שנים ניחוח שקדים. ונדמה שבאוקטובר 2023 התחילה ספירה חדשה.

ניחוח פריחה טבוע בנו כתחושה מענגת. אבל מה קורה כאשר יוצרים אסוציאציה בינו ובין כאב?

במהלך ניסוי בעכברים פיזרו ניחוח שקדים במעבדה ומיד לאחריו נתנו לעכברים המסכנים מכת חשמל. אחרי כמה פעמים העכברים פתחו תגובת דחק לריח השקדים בלבד.

הגילוי המדהים הוא, שצאצאיהם של אותם עכברים, הגיבו באופן דומה לריח הספציפי הזה. אף שלא חוו מכות חשמל כלל.

גם ענת, גיבורת הרומן שלי, "השעה החלשה", חיה חיים בטוחים וטובים. אז מה גורם לתגובות הדחק שלה? מהם הכוחות הלא מודעים שמפעילים אותה?

ישראל היא מדינת מהגרים, דור שני ושלישי, אנחנו מריחים כבר 76 שנים ניחוח שקדים. ונדמה שבאוקטובר 2023 התחילה ספירה חדשה. עוד 75 שנים, דור ראשון, שני ושלישי.

בתמונה, פריחת עצי התרזה ביאשי, בכל שנה ביוני, גם בשנת 1941, בזמן הפוגרום, הייתה העיר אפופת ריח נפלא.

רוחות של תקופה אפלה אחרת

30.7.24

הרומן הראשון שלי עומד לראות אור ממש בקרוב. הוא עוסק ברוחות רפאים מן העבר

הספר שלי עומד לראות אור ממש בקרוב. בספטמבר. הוא עוסק ברוחות רפאים מן העבר. רוחות של תקופה אפלה אחרת; עליית הפשיזם והשתוללות משמרות הברזל ברומניה ערב מלחה"ע 2.

לפני כמה שנים, ירד גשם שוטף ביאשי - עיר שבה מתרחש חלק מעלילת הרומן שלי - פער בור במגרש כדורגל בלב שכונת מגורים וחשף שרידי מצבות של בית הקברות היהודי העתיק. בית הקברות נהרס בפקודת אנטונסקו ב 43 ואבני המצבות שלו שימשו כחומרי בנין לשכונה שנבנתה על חורבותיו. נתקלתי בסיפור ההרס שלו בתחקיר שערכתי בזמן כתיבה הרומן שלי (בעבודה) והוא גם מצא את דרכו פנימה. במשך שנים, רבים נרתעו מלגור שם, כי חשבו שהמקום רדוף... מסתבר שבצדק. כל העיר הזאת רדופה על ידי רוחות מהעבר. חלק מאבני המצבות שנחשפו בנות כ 500 שנה! עד הפוגרום של 41 היו ביאשי כ 45000 יהודים שהיו כ 50% מכלל אוכלוסיית העיר אותה עת. היו אז 130 בתי כנסת ותיאטרון יידיש פעיל - הראשון בעולם. כיום נותרו שם כ 500 יהודים רובם מבוגרים ושני בתי כנסת. מחיקת בית הקברות העתיק מצטרפת לניסיונות ההסתרה והטיוח של הפוגרום של 41 שבו נרצחו כ 15000 איש. (הם אגב קבורים בקברי אחים בבית קברות אחר) הפוגרום נמחק מעל דפי ההיסטוריה ורק בשנים האחרונות, החלו הרומנים לבוא חשבון עם חלקם הפעיל בהשמדה ההמונית ובמחיקת זכר היהודים ותרבותם.

פרטי בניין

מרץ 2024

מחשבות על המלחמה

רעש המטוסים נמשך כל הלילה. החלונות מוגפים אבל הוא מסתנן דרך הקירות.

בקורס לפרטי בניין למדנו שהמעטפת שמפרידה בין פנים לחוץ צריכה להיות עמידה,

מבודדת ואטומה. למדנו לשרטט חתכים בקיר מעטפת – שבנוי למעשה משני קירות,

אחד חיצוני ואחד פנימי, וביניהם רווח שיש בו בעיקר אוויר, כי אוויר הוא מבודד

מצוין.

אנשים לא בנויים כך .

המעטפת החיצונית של הם עשויה משכבות עור בלי רווח. בחתך מוגדל היא יכולה

להיראות כמו שכבות קרקע, והשערות מבצבצות ממנה כמו חצבים מתוך פקעות.

צינורות דם מזינים את השכבות, כמו צנרת בתוך קירות בית, ובפנים לוהטת ליבה

של אברים פנימיים.

אנשים עשויים שבעים אחוז מים אם הם שותים מספיק. החוץ מחלחל לתוכם, כמו

לתוך האדמה. למעשה, אנשים מעבירים את העולם דרך הגוף שלהם באופן קבוע –

דרך העיניים, האוזניים והפה, ודרך נקבוביות העור. שום רווח לא מבוֹדד בין פנים

לחוץ, והדברים שנכנסים מבחוץ מגיעים ישר לקרביים ומחוללים בהם את מה שהם

מחוללים.

גם העולם עשוי משבעים אחוז מים שמרווחים יבשות. אומרים שיבשת שלמה

שקעה בין אירופה לאמריקה. מספרים שבמעמקים, שיצורים זרחניים מנקדים

אותם כמו כוכבים רחוקים בשמי הלילה, יושב מגנט עצום ששואב ספינות. הן נחות

על צידן ושרות את שירת החלודה שלהן לצלופחים שמתחילים את דרכם בעולם. יש

ומטוס נעצר באמצע הדילוג הטרנס ־ אטלנטי שלו, צולל מטה , ומתנפץ כמו ביצה אל

לוח האוקיי נוס שהתאוצה הפכה לאבן. חלקי מתכת, בדים צבעוניים ותמרוקים

שנפלטו מ מזוודות, ואנשים, צפים לרגע על פני המים, ואז מטפטפים פנימה דרך כל

שכבות העומק כמו כוכבי שביט איטיים.

רעש המטוסים נמשך כל הלילה ואני צוללת מטה. הגוף נשאר במיטתו, אבל אני

נבלעת לתוך מציאות אחרת. בחלום אני הילד שמדביק את פניו אל ה שמשה העגולה

של נאוטילוס, צופה בנופיה של אטלנטיס האבודה. רואה פילים מנופפים בחדקיהם,

בין ארמונות ושווקים, ואת אנשי אטלנטיס ממהרים לכל מיני מקומות בעיר התת

מימית שלהם, אחרי שלמדו לוותר על הנשימה. מדי פעם מגיעים אליהם ספינה או

מטוס, כמו מכתב מעולם אחר.

מחוץ לחלון שמי תכלת , צלולים כל כך עד שהעולם נראה טרי, בטוח מסַכָּנה ונקי

מרוע. כמו בראשיתו. גם הגינה בראשית לבלוב, נראית כמו פתחת גן עדן מאחורי

חומת אבן.

תרשמי: להגביה את החומה, להוסיף סלילי תיל.

ימים גדולים ורעים זוחלים על גחונם, הם מתחזים לגאולה בזמן שהם מוחצים

אותנו בשרשראותיהם. הגשמים יורדים בשפע, בין גשם לגשם השמיים רחבים,

השקיעות המרהיבות, האדומות של המלחמה, מכריחות אותנו להתפעל בזמן

שאנחנו אלה ששוקעים .

הזמן דוהר באור, ונכנס לתוך מנהרות חושך . קצרות כמו מצמוץ, או אינסופיות כמו

הלילות שבהם השינה נודדת. ביום הזמן מסרב לעצור, תנומת צהרים עלולה להפוך

לתקלה; האור מן החלון, ציפורים שמצייצות על העץ, מזכירים עץ אחר ומקום

אחר, ובאותו זמן הם מזכירים שהעץ איננו, וכל המקומות שכבר אינם באים

ועומדים ונפערים מולי.

אחרי שאני קמה אני משתדלת לא לצאת מהבית. העולם מלא רווחים מסוכנים;

בקורס לפרטי בניין למדנו כמה חשוב לשלב אותם נכון במדרכות : שלא יפריעו לרצף

ההליכה, אבל ינקזו לתוכם את המים ויספקו את כמות האוויר הדרושה לשטחים

שמתחת, עולם שלם של תעלות, מנהרות ומרתפים, כל מה שפועם בלאות מתחת

לאדמה. אני משתדלת לא לנשום את ריח הבשר והגופרית שעולה מתוכם. דליפות

של עולמות שאני מנסה להתעלם מקיומם.