אור - שלם

בדף הערך אור-שלם באנציקלופדיה המקוונת, מופיע הצילום האיקוני של במת ההר בזריחת השמש, זה שתלוי בכל בית כמעט; האור בתמונה רך, הכיכר מרוצפת אבן ומשובצת בריכות מים, והמבנה המעוגל במרכזה העשוי, כך מציינת כתובית, נחושת קלל, מזהיב באור ראשון. המבנה המוזהב מופיע ברבים מזיכרונות הילדות של אורי, לרוב הוא מתהווה מאותו צילום ישן, מרחף בתוך זוהר: זהב ותכלת, בעוד אורי עצמו נישא על כתפי סבא שלו, וכולם רוקדים.

בסיסו של המבנה צר, והוא הולך ומתרחב כלפי מעלה. בצילום ניתן לראות שניים מארבעת שערי המבנה, ובתמונת תקריב, מצולם העיטור שהקיף את המשקופים: תבליט של מגני דויד, צלבים וסהרונים, שזורים זה בזה. בתמונה נוספת מתואר במבט מבפנים גרם המדרגות הלולייני המתפתל על הקירות העגולים ומתרחב כלפי מעלה. אדריכלי המקדש, נכתב, חיפשו ביטוי פלסטי מופשט להשראה אלוהית ובנו אותו בדמות אדם המותח את גופו אל-על וידיו פרושות כמו מבקש לאסוף מן הרקיעים כמה שיותר מים ואור. מראש גרם המדרגות, כך מספרים הזקנים, ניתן היה לצפות בירושלים החדשה למן הצוקים המדבריים במזרח, ועד למורדות המיוערים במערב. כל מי שנכנס בשערי המבנה נפעם מן המראה: ההיכל היה מעוגל וגבוה ופתוח אל השמיים, ומקירותיו פרצו קילוחי מים דקים, והאור נשפך ממרומים, נשבר לאלפי קשתות, והתגשם בטיפות זהב. מספרים שהרוח נגנה במבנה כמו בכלי נשיפה וקולו התהלך למרחקים כקריאת קרן.

אנשי ירושלים החדשה בנו את מפעל המים אור-שלם ואת המקדש על פי אמנת העמים. באמנה נכתב שרק אדם בעל תחושה נכונה, שידיו נבונות וליבו נכון, יכול ליצר יצירת אמת. כזה היה סבא של אוֹרִי, שהכל קראו לו חוני, כיוון שידע לחוש את המים הזורמים בצינורות כאילו היו הדם הזורם בעורקיו. בשנת ששים ושבע לספירה החדשה, מונה חוני לנוטר המים של אמת המקדש. איש לא חשב אז שאוֹרִי ובני דורו - הדור השלישי לתור השפע והשלווה, יהיו בניה האחרונים של ירושלים החדשה, ואילו ילדיהם ייוולדו למרגלות ההרים וליד הים, הרחק מהמים המתוקים והזכים שלה.

מפעל המים אור שלם, פרויקט הדגל של ירושלים החדשה; הוקם בשנת עשר למניין העמים. במשאבות ובגלגלי ענק הטה מים אדירים והעלה והזרים ושאב והקציף והוליך אותם אל במת ההר והמים גאו ועלו מתוך האדמה ומלאו את קירות המקדש החלולים, עלו על גדותיו, וזרמו מראשו במפלים. חלקם נאספו אל מערכת של בריכות צלולות, ומשם אל קרביה של העיר, העשויים רבבות ומאות אלפים של צינורות זהב, ואל הברזים והמזרקות והגנים התלויים, וחלקם זרמו במפלים אל בריכות מדורגות במדרונות ואל שני גאיות קדומים המכתרים את במת ההר. שנים-עשר לבבות פועמים היו למפעל; על כל אחת משתיים-עשרה פסגות במרכזן של שתיים-עשרה שכונות העיר הזדקר מיכל מים, ועליו הוטבע בזהב הלוגו של אור-שלם; צורה אנכית מעוגלת המתרחבת כלפי מעלה כמו קרן שפע או שופר. אבל הלב הפועם תחת המקדש שעל במת ההר היה הגדול מכולם.

לא כל אחד מוכשר לשמוע את נגינת המים. שמיעת מים היא מתת אל העוברת בתורשה. סבתא של אוֹרִי אומרת שהמתנה הזו דלגה על אביו, אבל הוא, אורי, קיבל אותה על בטוח; גם לו יש ידיים ואזנים טובות ולב נכון כמו לסבו; כל מה שצריך כדי לבנות כלי נשיפה וצינורות מים.

לכל אחד מאלפי צינורות המים של אמת המקדש; מעבה ועד דק ודקיק, היה צליל משלו. הצינורות שרו מלחץ המים העוברים בקרבי הזהב של העיר, וחוני הכיר את הצליל של כל צינור. כשהמים זרמו נכון, המערכת כולה שרה שירת מים מושלמת, בתואם מופלא. הוא ידע לזהות את הזיוף הקל שבקלים, למצוא את מקורו, ולסכל תקלות בראשיתן. כשנולד אוֹרִי, הכין לו חוני חליל פאן מצינורות נחושת-קלל, ולימד אותו להפיק ממנו צלילים נפלאים. מחוני למד שהכל מנגן בעולם; שלכל שירה המתרחשת מעל לאדמה, מתחרזת שירה מתחתיה. שאם מצמידים את האוזן לאדמה בלילות, אחרי שרעשי העיר נרגעים, אפשר לשמוע את המים, וללמוד להבדיל בין שטף לשטף, לחוש את המנעד ההרמוני הנכון בין צינור האם להסתעפויות שלו. עכשיו החליל רחוק, ארוז בקופסא מרופדת קטיפה, בעלייה של הדופלקס המשפחתי, במגדל ליד הים, ואילו אוֹרִי יושב על אבן, ברחבה הגדולה שמרצפותיה שבורות, בין גדמי עצים ושרידי חומה, ומאזין להקלטה שמצא במגירת השידה של סבו:

בתחילת ההקלטה נשמעות פסיעות. אחר כך שיעול או שניים, ואז נשמע קולו של חוני:...אני, משה בן בצלאל, הידוע בכינוי חוני, מוניתי לפני כשלוש שנים לנוטר המים של אמת המקדש, ואני מקליט את הדברים הללו לשם תיעוד תקלה חמורה.

השמיים מתחילים להתכהות. גדם גשר במסלול זינוק שנקטע, משלשל קצה מסילת רחפת, סימן שאלה רפוי. שמש נמוכה מבעירה פיסות נחושת בין שברי המרצפות. פעם זרמו בין הגבעות מים ואנשים, תחת השמים האלה. אוֹרִי נזכר: סוכריה על מקל, נסיעה עם אבא ואימא, בגדי חג

​

עם הפעלת משאבות המים האדירות, באו לירושלים עולי רגל מכל רחבי תבל לחזות בפלא; בכל יום מימי השבוע היתה הרחבה מלאה כיתות בטיול שנתי וקבוצות תיירים, וכל סיור החל בביקור במקדש ובסקירה של מפעל המים וגולת הכותרת שלו, אמת המקדש: אחת משתי אמות המים הקדומות שהוליכו מים מבריכות שלמה לירושלים ועתה חדשה ימיה כקדם. מאז ומתמיד היה שיפוע האמה פרומיל בלבד, לאורך ארבעים קילומטרים, עוד בזמן מלכי בית חשמונאי שבנו אותה. האמה יבשה פעמים רבות; פעם משכו ממנה הסיקריקים יושבי המדבר, ופעם הפלאחים עובדי האדמה, ופעם חרץ בה הזמן וסדק את עמודיה, וכל אחד משליטי העיר שב ושיפץ אותה; וכך גם אנשי ירושלים החדשה; הרחיבו את האמות המוליכות מי-נגר ומעיינות מדרום הר-חברון אל בריכות שלמה שהועמקו; והזרימו בה מים בלחץ ובנפח כפול ומכופל אל המקדש; ואת צינורות הבטון החליפו בצינורות זהב שישמרו על המים זכים וראויים לשתייה ופולחן. ואכן היו זכים מאין כמוהם, וההוכחה לכך היתה בראש ובראשונה המקדש עצמו, שמעצם היותו עשוי נחושת קלל, שימש מבחנה לבדיקת איכות המים המסתחררים דרכו בכל יום ובכל שעה, ממש כמו גופי הבשר והדם של אנשי ירושלים, שהמים עברו דרכם. זאת על פי התקן שנקבע משכבר הימים ולפיו מעידים שלושה דברים על איכות המים: מיכל נחושת קלל שנוצקו לתוכו המים, אינו מחליד; גופם של האנשים השותים את המים בנוי לתלפיות: עורם ושיערם בעלי צבע רענן, רגליהם חזקות, ועיניהם אינן מודלקות; והמים הרתוחים אינם משאירים כל משקע בכלים.

מבמת ההר עלו הקבוצות על רחפת, ובדרך מתחנת הר ציון לתחנת ימין משה, השקיפו ממעוף הציפור על הגאיות המכתרים את במת ההר; לפנים שררו בהם חושך, פחד ובעתה, ועל כן נקרא שמם גיא-הינום וקידרון, ועם הקמת המפעל שצפו בהם שני נחלים איתנים. בכל בוקר, כשהייתה השמש מטפסת למעלה, הפכו לשתי אמרות זהב בשולי הר הבית, והאור עלה גם מהם. והאור שבא מלמטה, פגש באור היורד ממעל, והגבעות המכוסות עשב רך נלכדו בזוהר.

12.1.70

​

לפני כמה לילות, בשניים בחודש, במהלך הסיור הרגיל, שמעתי צליל לוואי שנוסף לאמה. הצליל הופיע בקרבת המקדש, ואז נעלם, וחזר ועלה ממקום אחר. עקבתי אחריו; הסתובבתי כל הלילה בניסיון לזהות את מקורו, ירדתי בעקבותיו מבמת ההר וכיוונתי ארונות סעף בכל פינת רחוב באזור, רק כדי לשוב ולשמוע אותו ברחוב הבא, כמו זמזום מציק. כשחזרתי ללב המערכת שמחתי לרגע, כי הצליל היה נקי, אבל אחרי כמה שניות נרעד ונשבר. השמש כבר הייתה גבוה בשמיים, האבנים של הכיכר הגדולה דקרו את עיני ואזני צללו מרעש. החלטתי ללכת לנוח ולשוב בלילה הבא. אלא שבלילה הבא ירד גשם; סבכות הזהב בפתחי הניקוז צלצלו, המרזבים תופפו, ניסיתי להפריד בין הצלילים; זיהיתי את צליל האבוב של האמה התחתונה; צליל לה ראשון. קשה היה לומר בוודאות בתוך כל הצלילים הנלווים, אבל נדמה היה שהצליל נקי, ושבתי הביתה רגוע. בארבעה בחודש, לקראת חצות, שמעתי אותו שוב. הסתובבתי כל הלילה וחצי היום, ולא הצלחתי לאתר את התקלה. בשבת כתבתי דוח מפורט והפצתי אותו למנהלי אור-שלם. בשבוע שלאחר מכן ערכנו בדיקות מדוקדקות; הודענו על שבושים צפויים לצורך אחזקה, ואור לשבעה בחודש, בין שתיים לארבע לאחר חצות, הופסק זרם המים לסירוגין בכל שכונות העיר. הבדיקות חזרו תקינות. אבל הזיוף עדיין שם. ברור לי שישנה הסתיידות באחד העורקים המובילים אל לב המערכת. הרחשים במערכת מתרבים.

כאן מפורטת רשימת נתוני מיקום, מספרי ארונות סעף, קטרי צינורות ומדידות לחצים, אוֹרִי מאבד ריכוז. עיניו עוקבות אחר מעופו של עוף גדול שחג במעגלים מעל לערימת אבנים, דלת נסגרת וננעלת, קול הצעדים מתחדש. וחוני שב ומדבר. קולו עייף וצרוד.

מתחיל להחשיך ואוֹרִי מפנה גב לגיאיות הצחיחים וחוצה את הרחבה בחזרה אל העיר. הוא עולה על עי גדול של מפולות אבן ועמודי שיש. בצד השני, למטה, דחפור קטן משנע אבנים ושלט: שיקום מפעל המים לירושלים. רגע לפני שמחשיך, הוא נכנס לתוך סמטה. בקצהָ רחבת אספלט תחומה בגדר ומעבר לה ערימת אשפה. כמו בכל ערב בוערות על האספלט מדורות להרתיע את התנים. שלושה מחכים בתחנת האוטובוס. סוקרים אותו בחשדנות, ואחר-כך חוזרים לבהות במדרכה. אוטובוס עוצר ואורי עולה ומתיישב.

18.1.70

​

בחמישה עשר בחודש שלחתי דו"ח שני. שוב נשלחו דוגמאות מים, ושוב הוזעקו המהנדסים, זועפים בגלל השעות הנוספות. הפעם לא היתה ברירה; השבתנו את המערכת לחצי יום והתרענו על כך מראש. המים הופסקו, וכולם נחרדו לראות את הבריכות על במת ההר מתרוקנות, את המפלים נסוגים אל תוך המקדש, ואת הנחלים דוממים ואפורים כמו נשלי נחש. בעלי חיים עמדו על גדותיהם נבוכים, והצאן שירד אל בריכת בית חסדא געה בבכי. זה היה כמו סרט אימה, אמרו מרואיינים בכתבה ביומן הערב. תמונות הר הבית היבש גדשו את העיתונים. מוסף סוף השבוע עסק בהרחבה בהשלכות הפסקת המים, על בריאות הנפש הציבורית. לוח המסיבות השבועי נדחק בקושי בין מדור ראיונות עם ותיקים שהיו ילדים בירושלים בתקופת המצור האחרון, וטור על פולחן המים בעיר, ואילו טורי ההגות והשירה נדחקו אל העמוד האחורי. בינתיים, מבחנות הוסעו למעבדות, מחשבי הלחץ והפולסים עברו בדיקות תפעול מחמירות, מהנדסים ופועלים עבדו סביב השעון; הנתונים זרמו למרכז הבקרה.

יום ג', 22.1.70

​

הדוח השלישי שלי התקבל בקוצר רוח; המנהלת שלי, נור, עדיין תומכת בי, אך בלא הוכחות לתקלה, מבוכתה גוברת. מלחשים שאבדתי את זה, שאני הורס את המפעל בהתראות שווא. השעות הנוספות והעייפות המצטברת לא פועלים לטובתי; בקושי אומרים לי שלום במסדרונות, וכשאני מתקרב כולם משתתקים. ערב אחד שמעתי במקרה את יוסף, נוטר המים של רחביה וטלביה, סח לאחמד נוטר המושבות: יש אנשים שפשוט לא טוב להם כשטוב, מחפשים צרות איפה שאין. אם הוא חושב שאני הולך לחזור פעם בשבוע על כל הבדיקות, ועוד לפני חג האורות, שיחשוב עוד פעם. צודק, ענה אחמד, מבחינתי התוצאות של שבוע שעבר טובות גם לשבוע הזה. למחרת הלכתי להזהיר את נור שיש חשש לאמינות הבדיקות, ושאולי כדאי לחזור עליהן ולנקוט באמצעים כדי לוודא שהן מבוצעות ברצינות הראויה, ושיש לי גם רעיונות איך לעשות זאת, אבל נור אמרה שנגמרו הבדיקות, ששלוש פעמים בחודש זה מספיק והציעה שאקח כמה ימי חופש, שאנוח ואבלה עם המשפחה, ואחזור אחרי חג האורות רענן ורגוע. וכשאמרה, אתה מתוח מדי, קולה עלה ברבע טון ואני ידעתי שהיא מודאגת. אבל הדבר הכי חמור הוא שאני מתחיל לפקפק בעצמי; יתכן שאני הוא שמזייף?

אני הייתי מאמין, חושב אוֹרִי, מוציא מכיסו חצי לחמנייה, נוגס בה ומחזיר אותה לכיס. אחר כך יורד בתחנה, נכנס למבואת מדרגות; הבניין כמעט נטוש. נותרו הקשישים. בקומה השנייה דלת העץ עוד במקומה, יש ריבוע בהיר במקום בו היה קבוע שלט המתכת עם שם המשפחה, נכנס לדירה, מתיישב על הכורסא של סבתו. הבית ריק, אחרי השבעה ארז את כל שניתן. מחר ישוב עם חברת ההובלה. יעמיסו את המכתבה היפה, את הכורסא, את השידה, ותמונה או שתים. אחר כך ינעל את הבית, ויציע אותו למכירה; למרות שהסיכויים קלושים שמישהו ירצה לגור כאן, אפילו בחינם, נראה לו פשוט מעליב איכשהו לא לנסות אפילו. הנורה ממצמצת. אני חושב שהייתי מאמין, הוא אומר בקול שנשמע לו מוזר בחדר המאובק, מוציא את הלחמנייה וממשיך להקשיב.

יום שישי, 30/1/70, ערב חג האורות.

​

הרחובות מלאים גם בלילה. כשכולם בחוץ, ובכל מקום מנגנים ושרים, איני יכול לשמוע, אבל אני יודע שהזיוף שם; אני מרגיש אותו באוזן הפנימית, כמו רעד נמוך.

סבתא ספרה לו פעם על ליל חג האורות האחרון של חוני: סבא שלך לא מצא מנוחה, אמרה, זה היה אחד מאותם לילות מלאי קסם של ירושלים, וכולם היו נינוחים ושמחים, כולם חוץ מסבא שלך, שהיה קצר רוח, דעתו היתה מוסחת, דברו אליו ולא שמע. הוא קם באמצע הארוחה ופרש. הלכתי אחריו, אמרתי לו, תראה, כל העיר שמחה, ורק אתה קודר... ורק אתה מסתובב כמו משוגע, דאגתי לו, אמרה, הוא היה מסתובב לילות שלמים, ובבוקר כשהשמש עלתה היה חוזר הביתה ואומר לי, משהו התקלקל, במערכת או בי, הוא הרגיש פגום, הפסיק לישון, מהר מאד כבר לא יכול היה לשאת אור שמש, אמר שהבוהק ממלא אותו רצון להשחית.

1.2.70

​

הלילה קר במיוחד והרחובות ריקים. לקראת חצות יצאתי כהרגלי לסיור הקבוע שלי. ואחרי חצות, דממה העיר, והזיוף חזר. ולא רק שחזר, אלא גבר. האמה כולה מזייפת עתה בחצי טון.

לפני שהוא מכבה את האור אוֹרי פותח את מגירות המכתבה של סבא ומוצא באחת המגירות ערימת עיתונים. פרנויה בהנהלת אור-שלם, זועקת הכותרת באדום שדהה. ואילו בכותרת המשנה כתוב: מחדל. אמות המקדש נתונות בידיו של תימהוני. ובכתב מודגש בגוף הכתבה מצוטט אחד הבכירים במפעל: נוטר המים מטביע את אור-שלם בדוחות אימתניים, ומעמיד את מפעל המים בפני קריסה. אוֹרִי מדפדף מן הכותרת בדף הראשון, אל הכתבה בעמוד שלוש, ובה הוא קורא שגם הפסקות המים שלפני חג האורות, שזרעו בהלה בעיר, נזקפו לחובתו של חוני, ואף נרמז כי יתכן שהתנהלותו עלולה לגרום נזק למערכות המקדש. מן הכתבה עלתה דמותו של סבא שלו: חוני התימהוני, זה שמתהלך ברחובות, בשעות לא שעות, ישן כשכולם ערים וער כשהכול ישנים. השתקנות שלו, שבזכותה התחבב על הבריות, הפכה לעוד הוכחה לזה שהוא מוזר ואולי מעורער.

אולי מעורער, חושב אוֹרִי. עכברושים מכרסמים בקירות, עץ ערום דופק בחלון. גשם יורד. אולי גם אני מעורער, אולי חלמתי זהב ותכלת, מה יש בעיר הזאת שגורם לאנשים להזיות כאלה? הוא צריך לצאת מכאן, מהמקום החולה הזה. לחזור לבועה שלו ליד הים. למשפחתו שלא ידעה את ירושלים, לחבריו ששכחו מזמן.

​

​

אשתו של חוני מצאה אותו בבוקר בהיר של ראשית אביב בשנת 70 לספירה החדשה, כחודשיים לאחר שפוטר מאור-שלם, מוטל על הספה בחדר האורחים. הוא השאיר אחריו מכתב והחסן נייד. כמה ימים אחר-כך, פרח לו כתם חלודה זעיר בפינת הקיר הנושק לבריכת הזהב של המקדש. הוא הלך והתפשט מיום ליום כמו גרגיר של אפילה. לאחר הפסחים, היה כבר בקוטר של אבטיח. המהנדסים של אור-שלם, נבהלו תחילה; הם העלו את דוחות הבדיקה מן הארכיון, נברו ברשימות הנתונים, בדקו את התאמתם לפרוטוקול הביקורת, והגיעו למסקנה שהכל בוצע על-פי כל הנהלים וכי מערכת המים כולה ואמת המקדש על כל סעיפיה, עומדת בכל התקנים. למרות זאת, הלך הכתם והתרחב, והדגימות התקופתיות הראו ירידה באיכות המים. כיוון שכך, הגיעו למסקנה שהבעיה אינה במים כי אם בתקן, ויש לשנותו. בתוך כך פרץ פולמוס סביב השאלה לאיזה סגסוגת התכוונו המלומדים כשדברו על נחושת-קלל, והאם כשקבעו את תקן המים בהתאם לעמידות הסגסוגת לחלודה, התכוונו לפליז, או שמא לארד טוב, ובאיזה אחוזי מסג. לבסוף הגיעו למסקנה, שגם המים הצלולים ביותר יכולים לגרום לחלודה בכל סגסוגת ואין בכך משום טעם לפגם, והתגאו בכך שעשו במחשבה תחילה את הצנרת מזהב. בינתיים המשיך הכתם להתפשט על קיר המקדש; צבע החלודה, הוסיף מעט ירקרקות שהחמיאה לזהב ולתכלת של ירושלים, וכעבור עוד כמה שבועות שינה כל הקיר את צבעו, ובמוסף התפרסם ראיון עם האדריכל שגרס שהחלודה נלקחה בחשבון מראש והיא בבחינת ערך מוסף של השתנות בזמן, והכול הסכימו, שיש בכך יופי עדכני. וגם כשפה ושם, החלו המים ניתזים בקילוחים דקים מחזיתות המבנה אל הכיכר, מצאו בכך יופי והשראה, בייחוד בשעות החום. אשתו של חוני העבירה עותק מההקלטה במייל למנהלי אור-שלם, אבל לאחר התמוטטות העצבים שעבר חוני בחודש השני של שנת שבעים, נדו בצער, ושבו לעיסוק הבוער של אותם ימים: חיבור תקן הביקורת החדש. ועד מהרה נשכח גם חוני.

​

​

אוֹרִי מכבה את האור. יורד במדרגות; חתולים חומקים ונעלמים בין הבתים. צועד בשביל; מרצפת אבן רופפת נוקשת ברחוב הריק. השער חורק; הוא מצטמרר. מדורה מפזרת צללים משונים על חזיתות הסמטה. מתחיל לרוץ. מרגיש את החושך מגיא-הינום וקדרון דולק בעקבותיו. מגיע לתחנת האוטובוס בראש הגבעה; פנס נשוב רוח. בתחנה מחכה עוד אדם. גם אתה מכאן? הוא שואל, ואוֹרִי מהנהן. שניהם מביטים זה בזה, כאילו היו שני האנשים האחרונים בעולם. את הדרך לתל-אביב הם מבלים בהעלאת זיכרונות; זהב ותכלת, מים ואור; כל מה שהייתה ירושלים בתפארתה.

​