עצר הזמן והלילה לא בא

מאחורי היער, שמן על בד

דברים מופיעים ומתפוגגים. ספור חיים שנדרשתי לכתיבתו בבהילות גדולה, הופיע ומיד נגוז. אני מקבלת את הדברים בשלווה שאינה אופיינית לי. כחלק מהזמן המוזר הזה, כאילו רק טבעי שכך פני הדברים עכשיו. התחלתי לכתוב סיפור והוא התפרק. החלטתי לתרגם את כתב היד שלי לאנגלית (תחילה שמחתי בהזרה, בתחושת האוויר שנכנס וריווח בין המילים) לא ציפיתי שהחיבורים יתרופפו, עד שחששתי שייפרם - והרפיתי. אחר כך חזרתי לסיפור עיקש שזנחתי מזמן. אולי יתפענח דווקא עכשיו... אבל הוא נותר סתום.

החלומות הם ענין אחר...

לפני כמה שבועות החל אור זר לשטוף את החלומות שלי ולצבוע אותם בצבעים משונים. תחילה חשבתי שזאת התשוקה לחורף שלא בא - אלא שהזרות הייתה גדולה מדי. מה שהיה בתחילת ינואר 2021 רק בגדר חשד, הלך והתגבש לוודאות - החלומות אינם שלי - האור שייך למישהו אחר.

בחלום הראשון עמדתי בחלל מטבח מלבני ששתיים מפאותיו שקופות. האור שטף - אחיד ואפרפר – משטחי שיש קררה שחור ירקרק, שגרמו לי להצטמרר כאילו נעצתי שיניים בלימון על קליפתו. לעולם לא הייתי בוחרת משטח כזה; שמעלה על הדעת אוכל תפל, בית קר וכתמי עובש בפינות. משהו רע וקר ארב מחוץ לחלונות מהם נשקף מערה יער. רוחות עלו מן הים הצפוני. שלחו זרועות.

אולי מיהרתי לחרוץ דין על האור הזה, חשבתי כשהתחלפה התמונה, כי בחלום הבא לא היה שיש כי אם שולחן עץ נאה. גם שם היו שתיים מפאותיו של החלל שקופות ודרכן הסתנן אותו אור קר מן החלום הקודם. הפעם נראה לי האור רוגע, בלי מצבי רוח, עצבים וצפירות. אור נטול יזע, אבק וחרולי מדבר. סביב השולחן, שהיה זרוע קערות נאות ומאכלים מהבילים - כמו להפיג את החשדות שהעליתי בחלום הקודם - קיבל האור פרשנות אחרת; לבש דמותו של נוסע שבא ממרחקים, לאחר שעבר דרך ארוכה, הסתנן דרך עלווה צפופה, רוקן את חומו לתוכה ונרגע.

האור המשיך גם לחלום הבא. הפעם עמד מעל רחוב. התרחב והמתין. מכיוון שעמד והמתין, עצר הזמן והלילה לא בא.

עיקשותו של האור הזכירה לי את עמירם והבנתי שהאור - אורו והחלומות - חלומותיו.

עמירם הוא דמות שנטשתי מזמן. התחלתי לכתוב אותו בכמה סיפורים אבל לא סיימתי אף אחד מהם. בסיפור האחרון שכתבתי, עמירם התאלמן והיה שרוי באבל, נמאס לו מאדריכלות והוא שקע בהתלהבות בצילום ובפיתוח תמונות בשיטה הישנה, עם חומצות וניירות פיתוח, בחדר החושך שהקים במרתף ביתו. אהה ! חשבתי, זה פשר האובססיה לאור - אובססיה של צלם. הזמנתי אותו להיכנס לחלום. עמירם הוא דמות ביישנית. כשקוראים לו להיכנס הוא עומד בדלת, מעביר משקל מרגל לרגל. נותר על סיפה וחוכך בדעתו זמן רב. מכיוון שישבתי על מרפסת בקומה רביעית או חמישית, התיישב לא רחוק ממני, אבל לא על הכיסא שלידי כי אם על המעקה ורגליו השתלשלו מעל לרחוב. "מה לנו ולאור הזה," שאלתי אותו. הוא משך בכתפיו, אבל אני לא ויתרתי. "אור חורפי, צפוני, כאילו אנחנו בצפון אירופה, בבקתה ביער נורדי," הקשיתי, "ולא בשכונה מיוזעת, ירושלמית, בשיכון של אזורים חברה לפיתוח." לצורך המחשה חציתי את חלל הרחוב בו עמדנו באלכסון. בצדו האחד לא שיניתי דבר. המרפסת וחזית הרחוב שבצד שלנו - נותרו באור הקר של החלום. מצדו האחר, נתתי לאור החם לשטוף, להאיר בסקאלה צהובה כתומה של אחר צהריים את אבני החזית שמעבר לרחוב ואת צמרתו של עץ אחד בעל עלים רחבים שנטעתי על המדרכה הנגדית. השמיים היו כחול רוויי. העלים ברקו ירוק עז. "רוֹאֶה?"- שאלתי. "רוֹאֶה..."- ענה. השקפנו יחד על העולם החצוי שיצרתי. המפגש בין הצבעים העזים שמנגד ובין הגוונים האפרפרים, המעודנים של האור הקר בו עמדנו, היה מסעיר. הייתי מאד מרוצה מעצמי. יכולתי להביט בתמונה עד בלי די. אותם קוים, אותם שיכונים, ועם זאת עולמות אחרים לגמרי. שילחתי מעט רוח בעלים והם הבהיקו. עמירם הביט ואמר: "התחלתי לצייר בזמן האחרון. אור צפוני מתאים מאד לציור."

שביעות הרצון העצמית שלי התפוגגה באחת. נזכרתי בסיפור האחרון שכתבתי על עמירם. הוא נקטע בדיוק אחרי שהצטרף לשיעור ציור. מעשה שהיה כך היה: פעם, אחרי לילה של שינה רעה, שלחתי אותו לשוטט בעין כרם עם המצלמה שלו. זה היה בוקר שישי של חורף צח. בעיקול של אחת הסמטאות נתקל בקבוצה מציירת על מרפסת, תחת סככת יוטה. הוא נכנס והחליט להירשם. השארתי אותו שם, מול הבד, עם הסטאבט-מאטר שהתנגן במערכת השמע, אוחז ספל גדול של קפה שחור וגרגירי מדי עם הל (עמירם לא אוהב הל). הסיפור היה עתיד להסתעף כהנה וכהנה, הוא היה עתיד לפגוש שם אנשים, לצאת למסעות, לעבד את האבל, אלא שאז, באו דברים אחרים שהסיחו את דעתי. אני המשכתי בחיי ועמירם נשכח. נטשתי אותו שם. תחת הסככה.

שמחתי שהוא ממשיך לעשות דברים. מחר בבוקר, כשאקום, חשבתי, אחזור לסיפור של עמירם. אחזור לעין כרם, אטפס במדרגות האבן העקמומיות, אל סככת היוטה, אל ריח הטרפנטין והקפה, אתיישב לא רחוק ממנו, אביט בו ואכתוב. אולי אחליף את המוזיקה; מישהו צריך לעשות את זה סוף-סוף; לגשת למערכת, להוריד את פרגולזי ולשים ויוואלדי. אז, לבטח, גם האור יתחלף; הזמן שנעצר יתחיל שוב לזרום.