חלום שכן

צילום: לי סמדר

הפתיע אותי שזיכרון יכול להתאדות ואז לשוב להתעבות מחדש לדמות רופפת ואז להתמצק. כאילו מעולם לא נשטף משם.

חלמתי. וכשהתעוררתי לא זכרתי דבר. בארוחת הערב של ליל שבת, נזכרנו פתאום באדם מבוגר, כפוף מאד, שהיה מסתובב ברחוב בורוכוב לבוש מדי שוטר ומכוון את התנועה במחוות ידיים וצעקות. בני המשפחה שלי זכרו אותו ואני לא. הוא נשטף מזיכרוני ונמחק. רק אחרי כמה דקות, התחלתי להיזכר בו. קצת פחדתי ממנו כי לפעמים היה מתחיל לצעוק על אנשים ככה סתם באמצע הרחוב. לפעמים צחק או צעק עליי כשראה אותי מטיילת עם הכלבים. וצעקותיו כמו צחוקו היו נעירות חדות, בלי פשר. אז במקום להיזכר בחלום, חשבתי על האיש שנזכרתי בו מחדש, אחרי שהתאדה מזיכרוני למשך כמה שנים. הפתיע אותי שזיכרון יכול להתאדות ואז לשוב להתעבות מחדש לדמות רופפת ואז להתמצק. כאילו מעולם לא נשטף משם. הבוקר אני מדמה את התודעה שלי, לכוכב לכת; היא סובבת על צירה וסביב שמש שמאירה בכל פעם צד אחר שלה, עטופה באד כחלחל של זיכרונות שהתאדו ומחכים להתגשם. גם בחלום שאני מנסה להיזכר בו משהו נשטף; כתובת על אבן, ים ליחך אותה, אולי סוג אחר של מים. אבל במקום להיזכר בחלום הזה אני נזכרת בחלום שכן; בנין בהקמה. עדיין רק שלד, אבל מוגמר. גוף שלם, עמודים קורות ומשטחי תקרות, עומד וטרם נעטף - קרביו חשופים ובהם מאוחסנים רהיטים וציוד כבד מאד שחלקו תומך בתקרה שמעליו. ושדרתו עדיין מוחזקת מנוף או פיגום. אלא שמישהו בא ונטל את הפיגום הנושא ונסע משם, ושתי התקרות העליונות התחילו להתקמר וקצותיהם החופשיות מתמיכה התרככו וזלגו מעט כלפי מטה כבודקות אפשרות. הלכתי להזעיק עזרה, חיפשתי מהנדס שייתן חוות דעת לחיזוק. איש לא התרגש. החלום נגמר בשעה שעמדתי ברחוב, במרחק כמה בניינים משם וחיכיתי למפולת, להרס, לעננת האבק, לזעקות. אבל דבר לא קרה. אתמול ושלשום דיברתי עם כותבת על כתב יד שלה. בכל פעם התארכה השיחה למשך שעה כמעט, ובסופה, עדיין לא הצלחתי להבין, על מה היא כותבת, למה היא מצפה. השיחה הייתה מעגלית, אמרה רק: אני לא משנה דבר, אני שלמה, אני רוצה רק ליטוש סופי, ואז, זה לא טוב, אני מתה, צריך להפוך הכל. אין לי כוחות יותר וחוזר חלילה. הצעתי לה לזנוח את כתב היד לכמה חודשים ולשוב אליו לאחר שתאגור תעצומות נפש אבל היא דחתה את זה. בלילה חשבתי עליה. חשבתי אולי היא לבד, בסגר, טוחנת את עצמה לדעת בלי הסחות. דמיינתי חדר בקומה גבוהה, בראש מגדל - משקיף על עיר סגורה ואותה מתהלכת בתוכו, מפחדת להזיז מילה - שאפילו אות אחת שתזיז ממקומה עלולה למוטט עליה את כל המבנה.