פרטי בנייןDina AzrielAug 12, 20242 min readמרץ 2024מחשבות על המלחמהרעש המטוסים נמשך כל הלילה. החלונות מוגפים אבל הוא מסתנן דרך הקירות.בקורס לפרטי בניין למדנו שהמעטפת שמפרידה בין פנים לחוץ צריכה להיות עמידה,מבודדת ואטומה. למדנו לשרטט חתכים בקיר מעטפת – שבנוי למעשה משני קירות,אחד חיצוני ואחד פנימי, וביניהם רווח שיש בו בעיקר אוויר, כי אוויר הוא מבודדמצוין.אנשים לא בנויים כך .המעטפת החיצונית של הם עשויה משכבות עור בלי רווח. בחתך מוגדל היא יכולהלהיראות כמו שכבות קרקע, והשערות מבצבצות ממנה כמו חצבים מתוך פקעות.צינורות דם מזינים את השכבות, כמו צנרת בתוך קירות בית, ובפנים לוהטת ליבהשל אברים פנימיים.אנשים עשויים שבעים אחוז מים אם הם שותים מספיק. החוץ מחלחל לתוכם, כמולתוך האדמה. למעשה, אנשים מעבירים את העולם דרך הגוף שלהם באופן קבוע –דרך העיניים, האוזניים והפה, ודרך נקבוביות העור. שום רווח לא מבוֹדד בין פניםלחוץ, והדברים שנכנסים מבחוץ מגיעים ישר לקרביים ומחוללים בהם את מה שהםמחוללים.גם העולם עשוי משבעים אחוז מים שמרווחים יבשות. אומרים שיבשת שלמהשקעה בין אירופה לאמריקה. מספרים שבמעמקים, שיצורים זרחניים מנקדיםאותם כמו כוכבים רחוקים בשמי הלילה, יושב מגנט עצום ששואב ספינות. הן נחותעל צידן ושרות את שירת החלודה שלהן לצלופחים שמתחילים את דרכם בעולם. ישומטוס נעצר באמצע הדילוג הטרנס ־ אטלנטי שלו, צולל מטה , ומתנפץ כמו ביצה אללוח האוקיי נוס שהתאוצה הפכה לאבן. חלקי מתכת, בדים צבעוניים ותמרוקיםשנפלטו מ מזוודות, ואנשים, צפים לרגע על פני המים, ואז מטפטפים פנימה דרך כלשכבות העומק כמו כוכבי שביט איטיים.רעש המטוסים נמשך כל הלילה ואני צוללת מטה. הגוף נשאר במיטתו, אבל אנינבלעת לתוך מציאות אחרת. בחלום אני הילד שמדביק את פניו אל ה שמשה העגולהשל נאוטילוס, צופה בנופיה של אטלנטיס האבודה. רואה פילים מנופפים בחדקיהם,בין ארמונות ושווקים, ואת אנשי אטלנטיס ממהרים לכל מיני מקומות בעיר התתמימית שלהם, אחרי שלמדו לוותר על הנשימה. מדי פעם מגיעים אליהם ספינה אומטוס, כמו מכתב מעולם אחר.מחוץ לחלון שמי תכלת , צלולים כל כך עד שהעולם נראה טרי, בטוח מסַכָּנה ונקימרוע. כמו בראשיתו. גם הגינה בראשית לבלוב, נראית כמו פתחת גן עדן מאחוריחומת אבן.תרשמי: להגביה את החומה, להוסיף סלילי תיל.ימים גדולים ורעים זוחלים על גחונם, הם מתחזים לגאולה בזמן שהם מוחציםאותנו בשרשראותיהם. הגשמים יורדים בשפע, בין גשם לגשם השמיים רחבים,השקיעות המרהיבות, האדומות של המלחמה, מכריחות אותנו להתפעל בזמןשאנחנו אלה ששוקעים .הזמן דוהר באור, ונכנס לתוך מנהרות חושך . קצרות כמו מצמוץ, או אינסופיות כמוהלילות שבהם השינה נודדת. ביום הזמן מסרב לעצור, תנומת צהרים עלולה להפוךלתקלה; האור מן החלון, ציפורים שמצייצות על העץ, מזכירים עץ אחר ומקוםאחר, ובאותו זמן הם מזכירים שהעץ איננו, וכל המקומות שכבר אינם באיםועומדים ונפערים מולי.אחרי שאני קמה אני משתדלת לא לצאת מהבית. העולם מלא רווחים מסוכנים;בקורס לפרטי בניין למדנו כמה חשוב לשלב אותם נכון במדרכות : שלא יפריעו לרצףההליכה, אבל ינקזו לתוכם את המים ויספקו את כמות האוויר הדרושה לשטחיםשמתחת, עולם שלם של תעלות, מנהרות ומרתפים, כל מה שפועם בלאות מתחתלאדמה. אני משתדלת לא לנשום את ריח הבשר והגופרית שעולה מתוכם. דליפותשל עולמות שאני מנסה להתעלם מקיומם.
Hozzászólások