הבוקר מישהו פרסם תמונה של ציור נסקה חדש של חתול. המחשבה הראשונה שלי הייתה שזה פייק. כיום הכל נראה פייק. וזה רק הולך ומחמיר. לא רק שאין אמת אחת, אלא שההסכמה על מושגי היסוד כבר לא קיימת. התשובה לשאלה האם שתיים ועוד שתיים הם ארבע או חמש היא - תלוי את מי שואלים.
תוך כדי בהיה בגיאוגליף החתול, השרוע על צידו לכל אורכו - שלושים ושבעה מטרים על פי הכתבה - נזכרתי בתאוריה של פון דניקן אודות נסקה כמנחת לחייזרים כפי שסופרה לי לא פעם בהתלהבות רבה על ידי אימי, נצר לשושלת של חובבי אזוטריה ותורות נסתרות, שהספר "מרכבות האלים" תופס עד היום מקום של כבוד בספרייתה, לצד "הסודות הגדולים של היקום" ו"סודות מסדר הבונים החופשיים". נאה בעיניי שהציורים האלו נועדו לעין שמשקיפה מלמעלה. בין אם מדובר בחייזר המביט בהם במספר לא ידוע של עיניים ובין אם מדובר בעינו האחת של האלוהים. אני מעדיפה את התיאוריה שמדובר בפולחן, מנחה ויזואלית המוגשת לעיניו של אלוהים, ולעיניו בלבד, בעוד האנשים המתהלכים על הקרקע, ואפילו אלו שציירו אותה, אינם מסוגלים להבחין בה כלל. קראתי בויקיפדיה שבתקופה בה צוירו הגיאוגליפים היו ליקויי חמה מרובים מעל למדבר נסקה, ופעמים רבות, עין החמה השקיפה עליו כשהירח היה לה לאישון. אחת ההשערות מדברת על כך שהחמה שאישון הירח נעוץ במרכזה בשעת ליקוי, נדמתה לאנשי נסקה כעין האלוהים שנפקחה לרגע. תמיד אחת. הרעיון שהציורים צוירו לעיניו של אלוהים מוצא חן בעיני. גם הרעיון שעבודת האל היא מנחה ויזואלית יפה בעיני. לא קורבן בשר ולא תפילות תחנונים כי אם מנחה - מנחת האמנות.
אני העין בשמיים שמביטה אליך, שר אלן פרסון בשיר ההוא שחרשנו עליו בתיכון. אני יכול לקרא את מחשבותיך. אני יכול לראות אותן מוקרנות על חולות המדבר הזה שפרוש תחתיי. ובעוד הן חולפות מבלי שצורתן תתחוור לך, אני מביט בהן בזו אחר זו – פרגמנטים חוברים לרצף – תמונה, מצמוץ, תמונה, אור חושך אור כמו במסרטת שמונה מילימטר.
עינו של אמון-רע מופיעה בהירוגליפים, לפעמים היא מונחת על פירמידה. עין האלוהים, עין השמיים. תמיד עין אחת בודדה - כי השנייה נעקרה ואולי העין שאנו רואים היא דווקא העין העקורה - זאת שאמו שחזרה עבורו מאור הירח. האם זאת העין הרואה, או אולי זאת דווקא העין העיוורת - שצל הירח מכסה אותה כמו תבלול - ולכן, מופנית תמיד פנימה.
עין עצלה
השיכונים תמיד נוכחים בזיכרונות הילדות המוקדמים שלי. על פי רוב הם מתהווים מתוך הצילום הישן; נטועים בוואדי על שמונה קומותיהם וארבעת מגדלי המדרגות שלהם, וגשר קושר את טבורם לרחוב. בצילום ילדה קופצת בקלאס, עם שמלת כתפיות ומשקפיים ענקיים. עין אחת מכוסה. קל לי להיכנס לתמונה, לראות את קומת העמודים המפולשת ואת הפארק הגדול שמעבר לכביש, עם שתי מגלשות וארגז חול, מדשאה גדולה בין אורנים גבוהים עד סחרחורת ובסוף, על שפת הוואדי, את הפסל הלבן שקראתי לו שער השמיים.
אך לפעמים עולה תמונת השיכונים כמו מתוך מקרן ישן, מרצד, כפי שנראו מבעד לאישונים המורחבים. אז הם ניתקים ממקומם ושטים באור, שערי השמיים מרצדים בקצה הגן, ושתי שמשות זרחניות שוקעות מאחורי ההרים... בתוך הבוהק המסמא, רק הילדה הצהובה ברורה. הילדים של הבלוק, מטושטשים וצוחקים, מפסיקים רגע את משחקם על הגשר כשהיא עוברת, אוחזת חזק בידה של אימא. גם התמונה הזו שגורה לי, אני מכירה היטב את העולם השט, הרועד... הוא מתחיל במסדרונות המקומרים והלבנים של שערי צדק הישן, בטפטוף הקריר לעיניים, בתחילה נעים, אחר כך העיניים מתקרשות... בחוץ, משטחי האבן הנקבוביים מלובנים וחשופים והכל מפרפר... בבית התריסים מוגפים, ילדה עם עין עצלה, ממציאה סיפורים, ממתינה בלי סבלנות שהעולם ישוב ויתגבש.
בזיכרונות מאוחרים יותר מופיע בית הדירות עם שער הכניסה ושביל האבן, הרחוב טובל בירק. אין ילדים בבניין וצריך ללכת עד לגינה הציבורית כדי למצוא חברים למשחק... מתחילה שנה חדשה בבית ספר חדש והעין עדיין מכוסה, בחטיבה בהפסקות פותחת רק פינה של הפלסטר וזה נעים, אז עוד קצת ואחר כך מורידה את כולו כדי לתת לעין להתאוורר, וגם כדי להראות יפה, ולפעמים לא מחזירה אותו עד סוף היום... אחר כך, בהדרגה, יורדים גם המשקפיים. ההסתגלות לעולם מימי קצת, מטושטש... זניחת קווי המתאר לטובת כתמי צבע ואור...
עדשה
בכל סיפור שאני כותבת יש אלמנטים אוטוביוגרפיים, היום אוהבים לקרא לזה אוטו-פיקשן. כל סיפור אני כותבת משתי נקודות מבט סימולטניות – האחת קרקעית - זו של אנשי נסקה - שמציירים אותו מבלי לראות את המכלול, השנייה אווירית - רואה-כל, מארגנת - זאת שמביטה ממרחק רב ורואה את הרצף. שני המבטים שייכים לי. אני האדם שפועל בחלום, וגם זה שצופה בחולם מהצד. למעשה, אני כל האנשים בחלום. גם בסיפור.
יש סיפורים שנכתבים ברצף כרונולוגי, נפרשים לאורך ציר עלילתי ראשי - במבט רציף יציב וממושך - ויש שהעבר פורץ לתוך ההווה, כמו מבט מקוטע על ידי מצמוץ - אור היום נזרע הפסקות של חושך, רכבת חולפת דרך מנהרות בהרים. בקיטוע הזה מחקה הספרות את האופן שבו ההווה שלנו רדוף על ידי רוחות והתרחשויות מן העבר. כל כניסה למנהרה וכל יציאה ממנה מלווה בטלטלה, בגלל הניגוד. למעשה אין שום דבר כרונולוגי באופן שבו אני חווה את עצמי ואת העולם. הכרונולוגיה היא שיטת ארגון חיצונית לחלוטין, ודי זרה לי. היא בסך הכל עדשה שאני מרגישה חופשיה לבחור אם להשתמש בה או לא.
Comments